בג"ץ 7432/97 חביב ג'ומעה רשיד נ. ג'וליאנה אנטון ברסום

בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים צ' כהן, י' הכט וא' פרוקצ'יה) בע"א 305/95 מתאריך 12.10.97.

הרקע העובדתי

1.המבקש הינו בעליה של דירת מגורים. בדירה זו מתגוררת המשיבה מתחילתו של חודש אוגוסט 1968. בתאריך 1.1.70 נחתם בין המבקש לבין אביה ובעלה של המשיבה חוזה שכירות, שלפי עדויות הצדדים הוארך בעל-פה מדי שנה. בשנת 1993 הודיע המבקש למערערת כי אין הוא מעוניין להאריך את החוזה, ומשסירבה לפנות את הדירה הגיש תביעה לסילוק יד. המשיבה טוענת כי הינה דיירת מוגנת, וכי אין המבקש זכאי לדרוש את פינויה.

פסקי הדין של הערכאות דלמטה

3.בית-משפט השלום קבע, כי על-מנת שיחול על המשיבה מעמד של דייר מוגן עליה להוכיח כי אין מתקיימים בנכס התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972- (להלן: החוק), קרי, שהחזיקה בנכס לפני ה20.8.68- וכי היתה דייר הזכאי להחזיק בנכס כשוכר טרם מועד זה.

4.מבחינה עובדתית קבע בית-המשפט כי המשיבה אכן החזיקה בנכס במועד הנדרש, אולם הוסיף וקבע כי לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה - להוכיח כי היתה "דייר", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק, משלא הוכיחה כי היתה שוכרת באותו מועד. תוך הסתמכות על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית ועל קביעתו העובדתית כי קיים נוהג לתעד חוזי שכירות בכתב, קבע בית-המשפט כי על-מנת להוכיח יסוד זה היתה המבקשת מחויבת בהצגת ראיה בכתב (חוזה), או למצער, ראשית ראיה (למשל, קבלה על תשלום על-פי החוזה). משלא הוצגה ראיה מעין זו (החוזה שהוצג הינו ממועד מאוחר יותר), קבע בית-המשפט כי המשיבה אינה דיירת מוגנת, והורה לפנותה. מעבר לצורך ציין בית-המשפט כי גם לגופו של עניין, אפילו היתה המשיבה שוכרת במועד הרלוונטי, ניתן לראותה כמי שויתרה על זכויותיה בחוזה שנחתם ב1.1.70-. קביעתו התבססה על הלכת הפינוי הקונסטרוקטיבי (ע"א 568/67 מיאשלוף נ' גרטל , פ"ד כב(1) 449).

5.המשיבה ערערה על פסק-דין זה לבית-המשפט המחוזי, שהפך את פסק-דינו של בית-משפט השלום, וקיבל את עמדת המשיבה, לפיה היא זכאית למעמד של "דייר מוגן" כמשמעו בחוק. בית-המשפט המחוזי קבע, כי לא היה מקום להציג את דרישת הכתב להוכחת מעמדה של המשיבה כשוכרת במועד הרלוונטי, וזאת במיוחד לנוכח העובדה שבית-המשפט קמא קבע, כי החוזה שנחתם ב1970- הוארך מאז בעל-פה פעמים רבות. אשר למעמדה של המשיבה, קבע בית-המשפט, כי משלא נטען כי היתה מסיגת גבול, ובהיעדר ראיה לקרבה מיוחדת בין המבקש לבין משפחתה של המשיבה, ניתן להסיק כי גרה בדירה כשוכרת. אשר לקביעת בית-משפט השלום כי המבקשת ויתרה על זכויותיה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי ויתור כאמור לא התקיים במקרה דנן, שכן ההתנאה על החוק נעשתה ללא התייחסות מפורשת בחוזה לנסיבות המאפשרות אותה, כנדרש בחוק.

6.בקשתו הראשונה של המבקש שלפנינו היא כי יוארך המועד להגשת בקשת הערעור, וזאת בשל שהותו בחו"ל בעת מתן פסק-הדין. נוכח הסכמת המשיבה לבקשה זו מצאתי לנכון להיענות לה ולדון בבקשה לגופה.

7.בקשתו השנייה של המבקש היא כי תינתן לו רשות לערער על-פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתו חוזר המבקש וטוען, כי אין למשיבה מעמד של דייר מוגן בנכס נשוא התובענה, מאחר שלא עמדה בנטל השכנוע לעניין זה. לעומתו סומכת המשיבה את ידיה באופן מלא על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, והיא מוסיפה וטוענת כי אין המקרה מעורר עניין המצדיק מתן רשות ערעור.

8.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. עיון בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובבקשה מגלה, כי בקשת רשות הערעור מתייחסת לסוגיה אחת בלבד: האם הוכיחה המשיבה כי החזיקה בדירה כשוכרת במועד הרלוונטי? סוגיה זו, הגם שמשולבים בה עניינים של דיני ראיות, היא עובדתית במהותה, וככזו אינה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור כפי שנקבעו בבית-משפט זה. הלכה פסוקה היא בבית-משפט זה כי רשות ערעור תינתן רק בנסיבות חריגות, כאשר בפסק הדין מתעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). כאמור, נסיבות אלה אינן מתקיימות בעניינו של המבקש.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.