פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בג"ץ
7479/16
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
העותר:
ברטצ'יקוב קונסטנטין
נ ג ד
המשיבים:
1.
משטרת ישראל
2. היועץ המשפטי לממשלה
בקשה לפסיקת הוצאות ותגובת המשיבים לבקשה
החלטה
העתירה שלפניי כוונה כנגד אי מתן החלטה בערר אותו הגיש העותר על החלטה בדבר סגירת תיק חקירה שנפתח בעקבות תלונה מטעמו. הערר הוגש ביום 7.1.2016 ואילו העתירה הוגשה ביום 26.9.2016, כשמונה חודשים וחצי לאחר מכן. ביום 27.10.2016 החליט הגורם הרלוונטי במשיבה 1 לקבל את הערר ולהורות על פתיחת התיק מחדש. הודעה על כך נמסרה לעותר ביום 13.11.2016. משכך, ביום 15.11.2016 העתירה נמחקה לבקשת העותר והמשיבים התבקשו להגיב לבקשת העותר לפסיקת הוצאות. תגובת המשיבים הוגשה ביום 13.12.2016, ועולה ממנה כי המשיבים מתנגדים לבקשה תוך שהם טוענים, במשתמע, כי משך הטיפול בערר סביר בנסיבות העניין.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע אמות המידה החלות בכגון דא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
פרק הזמן אשר חלף ממועד הגשת הערר ועד למועד הגשת העתירה אינו קצר, והמשיבים לא פירטו בתגובתם אילו פעולות נעשו במהלכו לצורך טיפול בערר. ודוק: עיון בהנחית פרקליט המדינה מיום 9.5.2016 הנזכרת בסעיף 8 לתגובת המשיבים מעלה כי פרק הזמן המקסימלי לטיפולו של "הגוף הסוגר" בערר בטרם העברתו לטיפולה של מחלקת עררים הוא 180 ימים, היינו מחצית השנה (כולל שתי ארכות באישור גורמים מסוימים). כאמור, משך הזמן אשר חלף ממועד הגשת הערר ועד למועד הגשת העתירה עולה על פרק זמן זה, ואין חולק כי הערר לא הועבר לטיפולה של מחלקת עררים. ער אני לטענת המשיבים לפיה ההנחיה אינה חלה על ענייננו מן הטעם שניתנה לאחר הגשת הערר, ואולם דומני כי יש במסגרת הזמנים המפורטת בה משוםּ אינדיקציה למשך הזמן הסביר לטיפול בעררים גם אם הוגשו בסמוך לפני מועד נתינתה.
לאמור עד כה מתווסף הנתון, כי מהשתלשלות האירועים המפורטת בעתירה - שהמשיבים לא חלקו עליה - עולה כי במהלך כל התקופה הרלוונטית נמסר לעותר עדכון ענייני אחד בלבד (ביום 18.7.2016), וזאת במענה לפנייה מטעמו. העותר שב ופנה למשיבים ביום 29.8.2016 לשם בירור סטטוס הטיפול בערר, ואף ציין כי ככל שלא יקבל מענה לפנייתו תוך 14 ימים הוא עתיד לפנות לערכאות. אף על פי כן, עד ליום הגשת העתירה לא ניתן לעותר מענה לפנייה אחרונה זו. זאת ואף זאת: ההחלטה בערר התקבלה זמן קצר בלבד לאחר הגשת העתירה. בפרט נכונים הדברים בשים לב לעובדה שבמהלך החודש שחלף ממועד הגשת העתירה (26.9.2016) ועד למועד מתן ההחלטה בערר (27.10.2016) חלו כל חגי תשרי. משכך, ובהיעדר התייחסות לעניין זה בתגובת המשיבים, אין לי אלא להניח כי הגשת העתירה החישה את הטיפול בערר.
נוכח כלל האמור לעיל, על פני הדברים לא ניתן לומר שהגשת העתירה הייתה בלתי מוצדקת בנסיבות העניין ולפיכך יש מקום להיעתר לבקשה לפסיקת הוצאות (השוו למשל, בג"ץ 1359/12
הר שמש נ' סבג
(27.6.2012)). ההוצאות יועמדו על סכום מתון של 3,000 ש"ח, וזאת בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין ובהם העובדה שמדובר בעתירה שאינה מן המורכבות; העובדה שהטיפול בעתירה הסתיים זמן קצר לאחר הגשתה וללא דיון לפני הרכב; והעובדה שלא הונחה תשתית כלשהי לגבי שיעור ההוצאות אשר הוצאו בפועל.
הבקשה מתקבלת איפוא, והמשיבים יישאו בהוצאות בסכום של 3,000 ש"ח לטובת העותר.
ניתנה היום, כ"ה בכסלו
התשע"ז (25.12.2016).
גלעד
לובינסקי זיו, שופט
ר
ש ם