בג"ץ 7507/97 האלה אלסח'ל נ. בית הדין הארצי לעבודה

בפני בקשת העותרת לפסוק לטובתה הוצאות במסגרת עתירתה.

עניינה של העתירה הייתה בביטול או בבטלות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניינה של העותרת (דב"ע נז0-76/) וכן להורות למוסד לביטוח לאומי (להלן - "המוסד") לנמק מדוע לא ישלם לעותרת גמלת שמירת הריון עבור תקופות מסוימות.

בהודעה ששיגר המוסד לבית המשפט טען הוא, בתחילה, כי העתירה אינה מקימה עילה להתערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה ועל כן מן הדין יהיה זה לדחות את העתירה. יודגש כי לאחר דיון שנערך ביום 12.8.99 צומצמה העתירה על ידי העותרת כך שעניינה יהיה רק התקופה הנוספת על-פי סעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995.

לטענת העותרת, ראוי כי ייפסקו לזכותה הוצאות במקרה זה. לטענתה, היא ניהלה מאבק משפטי מתמשך על מנת לשכנע את המוסד בצדקת עמדתה, בה הכיר הוא לבסוף.

המוסד טוען בתגובה כי בראשה העיקרי של העתירה לא הוצא צו-על-תנאי, אל רק בראשה החלופי של העתירה, אשר רק לגביו הסכים המוסד להיענות לעתירה.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי בקשה זו - בדין יסודה.

מן הבקשה עולה כי היה צידוק להגשת העתירה. עוד עולה כי אלמלא הוגשה העתירה, סביר להניח כי המוסד לא היה מעניק לעותרת את הגמלה המבוקשת על ידה. די בכך על-מנת לקבוע כי העותרת זכאית להוצאותיה. (ראו: בג"ץ 842/93, אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217).

לעניין גובה ההוצאות, אודה כי לא ירדתי לסוף דעתו של המוסד לעניין ההבחנה אשר הוא עורך בין קבלת צו על תנאי בראשה העיקרי של העתירה לבין קבלתו לעניין ראשה החלופי של העתירה. עובדה זו כשלעצמה, איננה מהווה שיקול לעניין פסיקת הוצאות או לעניין גובהם.

לאור כל האמור, אני מורה כי המוסד ישלם לעותרת כהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, סך כולל של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.