בג"ץ 7522/99 אלי גבאי נ. האוניברסיטה העברית בירושלים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' חשין, ע' קמא וי' עדיאל) בע"א 4523/98 מיום 10.10.99, בו דחה בית המשפט את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, שהורה על פינויים של המבקשים מקיוסק שהם מפעילים בבניין המצוי בתחום האוניברסיטה המשיבה ("האוניברסיטה"). בד בבד עם הגשת בקשת הרשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין - עד להכרעה בהליך.

1.המבקשים הם ילדיו של יוסף גבאי ז"ל ("המנוח"). מאז שנות החמישים פעל המנוח בתחומי האוניברסיטה, תחילה כרוכל נייד, לאחר מכן הפעיל דוכן או דוכנים קבועים ומתחילת שנות השבעים הפעיל (תחילה הוא עצמו, ולאחר פטירתו - יורשיו) קיוסק באחד הבניינים. המבקשים פנו לבית משפט השלום בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם נהנים ממעמד של דיירים מוגנים בקיוסק, ולחלופין - כי האוניברסיטה מנועה מלפנותם עד שנת 2,000. האוניברסיטה עתרה, מנגד, לפינויים של המבקשים מן הקיוסק. לטענתה, החזיקו הללו בקיוסק מכח שכירות חופשית שהסתיימה זה מכבר. בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשים וקיבל את תביעת האוניברסיטה. בפסק דינו קבע, כי המנוח לא נהנה ממעמד של דייר מוגן - ודאי לא בתקופה בה רכל ברחבי האוניברסיטה, תוך שהוא נע ונד, לא בתקופה בה הפעיל דוכן או דוכנים פתוחים (ולגבי תקופה זו נקבע, כי המנוח פעל מכח רשיון - ולא מכח שכירות) ואף לא בתקופה בה הפעיל קיוסק קבוע - מכח הסכמים מתחדשים בהם צויין מפורשות, כי אין הוא נהנה ממעמד של דייר מוגן. בית המשפט דחה גם את טענת המבקשים, כאילו יש לראות בויתורו של המנוח (ובויתורם של שותפיו דאז) על דוכני המכירה עם קבלת הקיוסק, כתמורה העולה כדי "דמי מפתח" לעניין סעיף 9 לחוק הגנת הדייר, [נוסח משולב], התשל"ב1972-. זאת מן הטעם, לפיו, אפילו היה סעיף 9 חל על שכירות הקיוסק (ובית משפט השלום קבע, כי אינו חל) לא היתה רשות השימוש שניתנה למנוח דבר בעל ערך העשוי להוות תמורה של ממש, לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה.

2.ערעורם של המבקשים על פסק דין זה נדחה, כאמור. בית המשפט המחוזי קבע, בפסק דין קצר:

"החלטנו לדחות את הערעור, לאחר שנחה דעתנו כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין שעליו מערערים, כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית שבו וכי אין לגלות בו טעות שבחוק."

3.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דין זה. בפי המבקשים טענות מטענות שונות הנוגעות לממצאים שקבע בית משפט השלום, להתייחסותו לראיות שהובאו בפניו, להחלטתו להסתמך על מקצתן ולא לקבל אחרות. עוד הם טוענים נגד הזמן שקצב להם בית המשפט המחוזי לפינוי הקיוסק ( 30 יום) . לטענתם, נוכח הזמן הרב בו מופעל הקיוסק על ידיהם ראוי היה ליתן ארכה משמעותית יותר עד לפינויו. המבקשים מוסיפים וטוענים ( במסגרת כתבי טענות שהוגשו במהלך בקשתם לעיכוב הביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי) כי בקשתם מעוררת בעיה משפטית שטרם נדונה והיא היותה של ההרשאה להפעלת מחסנים ודוכנים תמורה שוות ערך העשוייה להחשב כתשלום דמי מפתח ולהעניק למנוח מעמד של דייר מוגן.

4.דין הבקשה להידחות. בקשת רשות הערעור מכוונת , כל כולה, כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, קביעות שנדונו כבר על ידי בית המשפט המחוזי, אשר הותירן על כנן. גם "השאלה המשפטית" אותה מעוררים המבקשים אינה אלא בקשה לדיון ולהכרעה שונים במסכת עובדתית נסיבתית שנדונה כבר (וגם זאת, למעלה מן הצורך) והוכרעה לגוף הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום. בית משפט זה חזר וקבע לא פעם כי רשות ערעור שני לא תינתן אלא במקרים נדירים. מקרים אלה הם אותם מקרים המעלים שאלה בעלת השלכות רחבות - חוקתיות, ציבוריות או משפטיות- החורגות מנסיבותיו של המקרה הבודד (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ

נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). שאלה מעין זו אינה מתעוררת במקרה שבפני. המבקשים מבקשים, למעשה, כי בית משפט זה ישוב וידון בשלישית בעניינם - יקבע ממצאים עובדתיים ויבסס עליהן הכרעות משפטיות. לא לכך נועד הערעור השני.

5.למעלה מן הצורך נוסיף, כי גם הבקשה לדחיית מועד פינויו של הקיוסק אינה מצמיחה עילה לערעור שני, מה גם שתביעת הפינוי הוגשה עוד ב - 1996 ופסק דין של פינוי ניתן עוד ב - 1.11.98 וטרם בוצע. כך שלמבקשים היה די והותר זמן להיערך לפינוי.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא, ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.