בג"ץ 7523/02 נסים דני נ. מעריב-הוצאת מודיעין בע"מ

האם בערעור על פסק דין שניתן על ידי רשם חייב המערער לערוב את הוצאות המשיב, כאמור בסימן ד' של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984("תקנות סדר הדין")? זו השאלה אותה מעלה המערער בהליך.

לכאורה, התשובה פשוטה וחיובית. היא נגזרת מהוראת סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט ("החוק"), הקובע כי פסק דין של רשם של בית משפט שלום או בית משפט מחוזי "דינו, לעניין ערעור, כדין פסק דין של בית משפט שבו הוא ממש רשם".

ואכן, לפי הגיון זה כבר נקבע כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של רשם הוא כמועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט שהרשם מכהן בו (זוסמן, סדר הדין האזרחי (תל אביב, 1995, ש' לוין עורך) 808). כך נקבע בכלל, וכך אף נקבע בתיק זה עצמו בהחלטה שניתנה בבש"א 6184/02. אומר שם כב' הרשם שחם:

התוצאה היא כי המדובר בפסק דין חלקי, אשר הערעור עליו הוא לבית משפט זה... והמועד להגשת ערעור עליו הוא 45 ימים מיום קבלתו.

ואולם, המערער מבקש לסמוך על תקנה 400 של תקנות סדר הדין, לפיה ערעור על החלטת רשם "לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט... יהיה 20 ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה, והוראות פרק זה, למעט סימן ד', יחולו על הערעור האמור בשינויים המחוייבים". לגישת המערער תקנה 400 קובעת את משטר הזמנים המתייחס רק להחלטה אחרת, אך המשטר שנקבע בה ביחס להפקדת הערבון חל על כל ערעור שביסודו החלטה של רשם, בין שמדובר בפסק דין ובין שמדובר בהחלטה אחרת . לפי זה, החרגתו של סימן ד' בתקנות -- הוא הסימן העוסק בחובת ההפקדה של ערבון-- חלה על כל ערעור על החלטת רשם, בין שמדובר בערעור על החלטה אחרת ובין שמדובר בערעור על פסק דין.

גישה זו של המערער איננה מתיישבת עם לשון תקנה 400. התקנה מדברת בנשימה אחת על לוח המועדים להגשת ערעור ועל כללי הדיון בו, תוך החרגתו של סימן ד'. קשה להניח כי ניתן להגביל את הסעיף להחלטה אחרת בכל הנוגע למועד להגשת ערעור, ובד בבד להרחיבו גם לערעור על פסק דין בכל הנוגע לפטור מערבון. לא זו בלבד שגישה כזו סותרת את לשון תקנה 400, אלא שהיא מנוגדת להוראת סעיף 96 המשווה דין ערעור על פסק דין של רשם לדין ערעור על פסק דין של אותו בית משפט.

דברים אלה אינם בבחינת חידוש. בע"א 2251/00 מלכיס נ' גובס , דינים עליון נח 422 , דנה כב' הרשמת מאק-קלמנוביץ בשאלה זו וקבעה כי תקנה 400 חלה על החלטה אחרת בלבד. היא אומרת:

אלא שתקנה 400 אינה עומדת בפני עצמה. על נוסחה, כל כולה של תקנה זו נסמכת על סעיף 96 לחוק, שכן היא דנה ב"ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק". סעיף 96 מבחין בין פסק דין לבין החלטה אחרת. כיוון שתקנה 400 כל כולה סמוכה אצל שולחנו של סעיף 96, נראה כי יש להעתיק אל התקנה את הבחנתו של סעיף 96, בין פסק דין להחלטה אחרת.

בהתאם לכך נדחתה טענתו של המערער באותו הליך לפטור מערבון, ונקבע כי חובת ההפקדה חלה גם עליו. לפי החלטה זו נהג בית משפט זה לפחות מאז ואילך.

אך, המבקש מצביע על פסק דינו של כב' השופט לוין ברע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו(3) 811. באותה פרשה דחה רשם של בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש ליתן צו כינוס נכסים על נכסיו ולהכריז עליו כעל פושט רגל. ערעורו של המבקש על אותה החלטה הוגש לבית המשפט המחוזי – ונדחה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי החלטת הרשם היתה בבחינת פסק דין. על יסוד זה התקבל הערעור, שכן נקבע שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בערעור שהגיש המבקש. בשולי דברים אלה מעיר כב' השופט לוין את הדברים הבאים:

בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בערעור על צו הרשם, אך הוא סבר בטעות שהוא רשאי לעשות כן על יסוד סעיף 96(ב) לחוק... מה שיכול היה בית המשפט המחוזי לעשות הוא להעביר את הדיון בתיק שלפניו מחוסר סמכות לבית משפט זה לפי סעיף 79 לחוק ומה שהוא יכול היה לעשות, יכול גם בית משפט זה לעשות; בסופו של דבר אין כיום הבדל של ממש בין הליכי הערעור על החלטת הרשם לפי תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לבין הליכי הערעור הרגילים, מלבד לעניין הערבון, אך הרשם של בית משפט זה פטר את המבקש מהצורך להפקיד ערבון.

המערער נאחז באמירה, לפיה אין הבדל של ממש בין הליכי הערעור על החלטת רשם לפי תקנה 400, לבין הליכי הערעור הרגילים "מלבד לעניין הערבון", על מנת לבסס את טענתו כי לא ניתן לחייבו בהפקדת ערבון. יתכן שהמערער יכול לסמוך גם על האמור בספרו של גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (תל אביב, 2001) לפיהם "יש לזכור כי ערעור על החלטת הרשם הוא תמיד ערעור בזכות ואין צורך בבקשה לרשות ערעור על החלטתו. יש גם לזכור שאין צורך בהפקדת ערובה במקרה כזה" (בע' 561).

אלא שהמערער לא ירד למשמעות הערתו של כב' השופט לוין באותה פרשה. באותה עת חלה תקנה 400 לפי ניסוחה הקודם. תקנה זו יוחדה, באותו שלב, אך ורק לערעור "על החלטת רשם לפי סעיף 12(ב) לפקודת הרשמים [נוסח חדש], התשל"א-1971". הוראת סעיף 12(ב) של פקודת הרשמים התייחסה ל"החלטה אחרת של רשם", להבדיל מפסק דין של רשם (רע"א 40/84 סילברה נ' היועץ המשפטי, פ"ד לח(4) 337). בחינת תקנה 400 בנוסחה הקודם מלמדת שכל שביקש כב' המשנה לנשיא לומר ברע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הוא שההבדל בין ערעור על החלטת רשם על פי תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה שהתייחסה כאמור אך ורק לערעור על החלטה אחרת של רשם, לבין הליכי הערעור הרגילים, הליכים הכוללים גם ערעור על פסק דין של רשם, לפי מצוות סעיף 96(א) של החוק, הוא שבערעור על החלטה אחרת - פטור המערער מהצורך להפקיד ערבון. הסבר זה עולה בקנה אחד עם הרקע להערת כב' המשנה לנשיא באותה פרשה. ההערה מתייחסת להבחנה בין ההליכים השונים שעמדו על הפרק; הליך אחד (חסר הסמכות) נוהל בבית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם, שהוגש על פי הנחה שהמדובר ב"החלטה אחרת". הליך זה אינו מחוייב בהפקדת ערבון. ההליך בבית המשפט העליון בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי מחייב הפקדת ערבון. חובת הפקדה כזו קיימת גם בערעור על פסק דין של רשם – אך הרשם פטר, באותו מקרה, את המערער מחובת ההפקדה.

התוצאה היא שהחלטת כב' הרשמת קלמנוביץ בע"א 2251/00 מלכיס נ' גובס, דינים עליון נח 422, עולה בקנה אחד עם פסק הדין שניתן ברע"א 4569/91, סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו(3) 811. בכל מקרה אחר מובן כי לא ניתן היה לסטות מההלכה שנקבעה על ידי הרכב של בית משפט זה, ולא היה עולה על הדעת כי רשמי בית המשפט או מזכיריויותיו ינהגו שלא לפי האמור בו. ואולם, משעה שהתבהר שפסק הדין שניתן מתייחס לתקנה 400 בניסוחה הקודם, ברור שהסיפא של הפיסקה לובשת אופי שונה לחלוטין. היא מלמדת כי בית המשפט הבחין בין ערעור על החלטה אחרת של רשם הפטורה תמיד מחובת הפקדת הערבון, לבין יתר הערעורים, לרבות הערעורים על פסק דין של רשם, המחוייבים בהפקדה כזו. ברוח זו, יש לפרש כנראה גם את הדברים שנאמרו בספר סוגיות בסדר דין אזרחי .

שקלתי אם אין מקום לפרש בהרחבה את תקנה 400, נוכח חשיבות זכות הגישה לבית המשפט. זכות זו היא אחת מזכויות היסוד החשובות בשיטה שלנו (ע"א 733/95 ארפל נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577). זכות הערעור מהווה היבט אחד של זכות זו, וגם לה מעמד חוקתי (רע"א 9572/01 דדון נ' ויסברג ). על כן למשל, דרישת תשלום האגרה פורשה בצורה מצומצמת, והפטור - בהרחבה (פסק דינו של כב' המשנה לנשיא בבש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות באר שבע , פ"ד נה(3) 869). ואולם, כבר נקבע כי נושא האגרה לחוד, ונושא הערבון לחוד. הערבון נועד להגן על אינטרס ממשי של המשיב. קשה להניח כי מצבו של משיב בפסק דין שניתן על ידי רשם שונה ממצבו של משיב בפסק דין אחר, וזאת נוכח ההוראה הברורה של סעיף 96 לחוק. לעומת זאת, ניתן להבין את הפטור מחובת ההפקדה לערעור על החלטה אחרת של רשם, שכן ערעור זה מוגש בפני אותה ערכאה שהרשם מכהן בה, ובמובן זה ניתן לראות באותו ערעור חלק מן ההליך המתנהל באותה ערכאה, ואין מקום לחייבו בהפקדת ערבון, אלא אם כן חוייב המערער בהפקדת ערבון בגדרו של ההליך העיקרי לפי מצוות תקנה 519.

בשולי הדברים ניתן להעיר פעם נוספת כי ריבויים של מועדים, תקופות זמן שונות להגשת ערעורים, כללים שונים ביחס להליכי הגשת הערעורים אינם תורמים לוודאות המשפטית. "הם מוסיפים קולבים מיותרים, עליהם יכולים בעלי הדין לתלות טענות סף, שעיקר כוחן בהתשה..." (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון פ"ד נד(4) 7546). גם מטעם זה התוצאה המתבקשת היא הליכה בתלם סעיף 96 של החוק.

התוצאה היא שטענת המערער נדחית, והמערער יפקיד ערבון בתוך 30 יום, שאם לא כן יידחה הערעור ללא הודעה נוספת.