בג"ץ 7525/97 סמירה פיאד נ. בית הדין הדתי הדרוזי בעכו

בפני בקשת העותרת לחייב את המשיב 2 בהוצאותיה במסגרת עתירה זו.

העותרת הגישה עתירה שעניינה ביטול החלטתו של בית הדין הדרוזי בעכו "לאור הפגמים המשפטיים והמוסריים שנפלו בו" כלשונה.

בסופו של יום, ובהמלצת בית המשפט, פנו הצדדים להליך גישור-פישור בפני המגשר, שיח' רג'א קבלן מן הכפר בית ג'ן. הליך הפישור-גישור עלה יפה. הצדדים הגיעו ביניהם להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין. ואולם, חרף-זאת, עומדת העותרת על חיוב המשיב בהוצאות העתירה.

בטיעונם לעניין ההוצאות, הפליגו פרקליטי הצדדים בתיאור עלילותיה הנפתלות של פרשה זו, כאשר כל אחד מהם - כיד הכשרון הטובה עליו - מבקר מצידו - ובהרחבה - את התנהגות רעהו.

כך, למשל, טוענת העותרת כי היא השקיעה זמן וממון מרובים, אותם ניתן היה לחסוך אילו גילה המשיב 2 נכונות להתפשר, כפי שעשה בסופו של דבר.

המשיב 2 לא נותר חייב. בטיעונו, מבקש הוא לטעון כי העתירה שהוגשה על ידי העותרת הנה טורדנית וקנטרנית וכי העותרת לא עמדה בהסכמי הפשרה אליהם הגיעו הצדדים, עד למועד העתירה.

מבין שלל טיעוני המשיב 2, מצאתי ממש רק באחת שם טוען בא כוח המשיב 2 כי העותרת לא פעלה לביטולו של ההליך בפני משיב 1 - בית הדין הדרוזי - על-דרך בקשה לביטול פסק-הדין או ערעור.

אכן, בעל-דין המבקש להשיג על פסק-דין של טריבונל כלשהו על-דרך פנייה לבית משפט זה, חייב למצות קודם לכן, את ההליכים בפני ערכאות חלופיות שיש בכוחן להעניק לו את מבוקשו. אי-מיצויו של סעד חלופי בנסיבות העניין, יש בו כדי להביא לכך כי העותרת לא תהיה זכאית להוצאותיה בעתירה זו ( השווה: בג"ץ 842/93, אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217).

נוסף-על-כך, כאמור, הגיעו הצדדים בעניין זה להסכם פשרה ביניהם.

בנסיבות אלה, אין בסיס, לטעמי, להורות על הטלת הוצאות לטובת צד זה או אחר.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. כל צד יישא בהוצאותיו.