בג"ץ 753/00 ויולט חביבי נ. הפסיכיאטר המחוזי ירושלים

ביום 30.1.2000 הגישה העותרת, באמצעות בא-כוחה, עתירה בהולה לשחרור מאשפוז כפוי. לפי העתירה, העותרת אושפזה בבית החולים לחולי נפש בכפר שאול ביום 19.1.2000 מכוח החלטה של המשיב, הוא הפסיכיאטר המחוזי בירושלים.

בית המשפט ביקש מן המשיב להגיש תגובה לעתירה עד יום 3.2.2000.

המשיב הגיש תגובה ביום 1.2.2000. בתגובה נאמר כי העותרת הגישה ערר על אשפוזה לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, כי הערר נדון ביום 31.1.2000, בנוכחות העותרת, אחיה ועורך דין שייצג אותה, וכי "בסיום הדיון הוחלט לשחרר את העותרת וזאת לאחר שהתחייבה בעל פה להיבדק בתחנה לבריאות הנפש, ומכיוון שילדיה הוצאו מחזקתה ולא קיימת להם סכנה מצידה".

ביום 2.2.2000 נתבקשה העותרת להודיע לבית המשפט אם היא מוכנה, כיוון ששוחררה מן האשפוז, למחוק את העתירה.

ביום 9.3.2000 הודיעה העותרת, היא בעצמה, שתי הודעות לבית המשפט.

בהודעה הראשונה היא מבקשת מבית המשפט להמשיך ולדון בעתירה כדי לברר את "טענותי כנגד הפושעים שרצחו ואנסו אותי והתעללו בי... גם לאחר שחרורי מהאשפוז הכפוי...".

החלטנו שלא לקיים דיון בטענות אלה כיוון שהן חורגות מגדר העתירה שהיתה מכוונת רק לשחרור העותרת מן האשפוז הכפוי.

ההודעה השניה מוכתרת "עתירה בהולה לשחרור הקטינים [כלומר, ילדי העותרת] ממעצר ואשפוז כפוי". העותרת כותבת בהודעה זאת, בין היתר, כי "הקטינים נחטפו ונעצרו ואושפזו בניגוד לרצונם ביום 19.1.2000 על ידי המשיבים בשיתוף פעולה עם מאות שוטרים וכוחות ימ"מ שעצרו ואשפזו את המבקשים וכולם הופרדו ועונו על ידי המשיבים".

גם הטענות שבהודעה זאת חורגות מגדר העתירה שהוגבלה, כאמור, לשחרור העותרת מן האשפוז הכפוי, ולכן אין מקום לדון בהן במסגרת עתירה זאת.

נוסף לכך נראה כי העתירה לשחרור הקטינים אינה עניין לבית משפט זה, אלא אולי לבית משפט אחר, וראוי כי העותרת תבקש בעניין זה הדרכה משפטית.

לפיכך אנו מחליטים לדחות את העתירה.