בג"ץ 754/03בני משפחת שרחה יוסף ז"ל נ. כב' השופט דו מינץ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 754/03

בפני:

כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט א' מצא

כבוד השופטת ד' דורנר

העותרים:

בני משפחת שרחה יוסף ז"ל

נ

ג

ד

המשיבים:

1.כב' השופט דוד מינץ

2. מדינת ישראל

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

תאריך הישיבה:

י"ט בשבט התשס"ג

(22.01.2003)

בשם העותרים:

עו"ד אברהם שלום

בשם המשיבים:

עו"ד אבי ליכט

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

עובדות

1.המנוח, יוסף שרחה ז"ל, עבד כפועל בנין באתר בניה בירושלים. ביום 19.1.2003 נפל מפיגום אל גג מועדון. גג המועדון קרס תחתיו והמנוח המשיך בנפילתו, נחבט ברצפת הבטון של המועדון, נפצע אנושות בראשו ואיבד את הכרתו. המנוח הובהל לבית החולים "הדסה עין-כרם" שבירושלים כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. ביום 21.1.2003 נפטר המנוח מפצעיו. משטרת ישראל ומשרד העבודה והרווחה (להלן – המבקשים) הגישו (ביום 21.1.2003) לבית משפט השלום בירושלים (השופט מינץ) בקשה לחקירת סיבת מוות במסגרתה ביקשו כי תיערך למנוח נתיחה שלאחר המוות. עילת הבקשה היתה חשדם הלכאורי שמותו של המנוח נגרם בשל רשלנותם של גורמים שונים באתר הבניה; חשד שעלה מתוך חומר הראיות שנצבר בידי המבקשים, אשר החלו לחקור את פרשת נפילתו של המנוח מייד לאחר קרות האירוע.

2.באת כוחם של המבקשים ציינה במסגרת הדיון כי המבקשים, המצויים אך בראשיתה של חקירת נסיבות מותו של המנוח, מבקשים לבסס את קיומו של קשר סיבתי בין הנפילה לבין המוות ולשלול אגב כך טענות הגנה אפשריות של מי שעשויים לעמוד לדין בעקבות ממצאי החקירה. טענות העשויות לייחס, למשל, את נפילתו של המנוח להיותו תחת השפעת סמים או אלכוהול. עוד נטען כי באיזון האינטרסים שבין רצון בני משפחתו של המנוח להימנע מעריכת נתיחה שלאחר המוות לבין אינטרס הציבור להפסיק את פעולתם של גורמים רשלניים ולמנוע בכך פגיעות נוספות בנפש, יש לתת בכורה לאחרון. העותרים, בני משפחתו של המנוח, התנגדו לעריכתה של נתיחה כאמור, תוך שהם טוענים כי הפגיעה הצפויה בכבוד המת ובכבוד משפחתו בעטיה של נתיחה שכזו, המנוגדת לאמונתם הדתית כמוסלמים, עולה לאין ערוך על האינטרס הציבורי שבשלילתן של טענות הגנה אפשריות מצידם של גורמים בלתי ידועים שטרם הועמדו לדין. כך, בפרט, לאור העובדה שאין בידי המבקשים, לטענתם, להצביע על בסיס לכאורי לחשדות המועלים על ידם ובהתאם על סיכוי ממשי להעמדתם לדין בעתיד של מי מהגורמים שפעלו באתר הבניה בו עבד המנוח. זאת ועוד – העותרים טענו כי ספק אם הנתיחה שלאחר המוות תוביל לקביעתה של סיבת מוות השונה מזו העולה מאליה מנסיבות המקרה. כן ציינו העותרים את נכונותם לאפשר ליטול מהמנוח דגימות הנדרשות לצורך הקביעה האם היה המנוח בעת הנפילה תחת השפעת סמים ואלכוהול.

3.בית משפט השלום (בהחלטה מיום 21.1.2003) קיבל את עמדת המבקשים, תוך שהוא מציין בהחלטתו כי "אין ספק שסיבת מותו של המנוח לא היתה טבעית" וכי "חקירת המשטרה בעיבה ויש רגליים לסברה כי יש גם יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם ברשלנות" (עמוד 2 לפרוטוקול). בהתאם, הורה על בדיקת המנוח בשלב ראשון על ידי רופא מומחה וכן הסמיך את הרופא המומחה, על פי שיקול דעתו, לערוך נתיחה שלאחר המוות ככל שיראה צורך בעריכתה. מכאן העתירה שלפנינו המבקשת למנוע את נתיחת גופתו של המנוח.

4.בעתירתם, טוענים העותרים כי נסיבות מותו של המנוח ידועות ואין צורך, בהתאם, בנתיחתו על מנת לקבוע את סיבת המוות. לטענתם, אף אם אפשר שמותו נגרם עקב רשלנות, כלל לא ברור כיצד נתיחתו תסייע למדינה לבסס את תיק החקירה כנגד הרשלנים הלכאוריים. העותרים מציינים כי נערכו למנוח, בעודו בבית החולים, בדיקות למציאת שרידי אלכוהול וסמים ולפיכך אין צורך בנתיחתו על מנת לקבוע האם היה תחת השפעת אלכוהול או סמים בשעת נפילתו. בהקשר זה מדגישים העותרים כי הם מוכנים להתיר נטילת דגימות נוספות מהמנוח, ככל שהן נדרשות לשם הכרעת השאלה. העותרים מעמידים את התנגדותם לנתיחת המנוח על נימוקים שבהלכה המוסלמית, האוסרת לטענתם על נתיחות שלאחר המוות, ועל רצונו המשוער של המנוח, שהיה לדבריהם איש אדוק באמונתו. לאור האמור, טוענים העותרים כי מאזן האינטרסים נוטה כנגד נתיחת המנוח.

5.משיבה מס' 2 (להלן – המשיבה) טוענת כי יש יסוד ראייתי, הנתמך בעדויות שונות, לכך שהמנוח נפל מן הפיגום עקב רשלנות מנהלי אתר העבודה שהטילו עליו לשאת משקל בלתי-סביר ליכולותיו ולאמצעים שעמדו לרשותו. לטענתה, כל עוד לא תישללנה סיבות אפשריות אחרות למות המנוח, היא צפויה להתקשות להגיש כתבי אישום נגד מי שרשלנותם הנטענת הביאה למות המנוח. זאת שעה שקיים אינטרס ציבורי מובהק להביא להפסקת פעילותם של גורמים אלה. לטענת המשיבה, באיזון שבין כבוד המת לבין אינטרס הציבור למצות את הדין עם מי שרשלנותם הנטענת הביאה למות המנוח ואף עשויה לגרום פגיעות נוספות בנפש, גובר אינטרס הציבור. מטעם זה סבורה המשיבה כי יש להורות על נתיחת המנוח שכן רק נתיחתו תאפשר, לשיטתה, את מיצוי הדין עם האחראים הלכאוריים למותו. לאחר הדיון בעתירה, החלטנו (ביום 22.1.2003) לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום ולאסור על נתיחת המנוח. להלן נימוקי פסק הדין.

המסגרת הנורמטיבית

6.הבקשה לחקירת סיבת המוות הוגשה לבית משפט השלום מכוח סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח–1958 (להלן – חוק חקירת סיבות מוות), הקובע כי -

"19. בקשה לחקירה בסיבת מוות

מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית-חולים לחולי-נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות.

בסעיף זה, 'אדם מעוניין' – בן-זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו."

סמכות השופט החוקר להורות על נתיחת המנוח שלגביו הוגשה בקשה כאמור קבועה בסעיף 26 לאותו חוק, הקובע כי -

"26. בדיקת הגוויה

שופט חוקר רשאי, אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה לפי סעיף 19, לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגוויה על ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגוויה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח."

סעיף 28 לחוק חקירת סיבות מוות קובע כי -

"28. תחולת חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953

הוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, יחולו, בשינויים המחוייבים לפי הענין, גם על בדיקה וניתוח לפי סעיף 26."

ההוראה הרלבנטית לענייננו בחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953 (להלן – חוק האנטומיה והפתולוגיה) היא ההוראה המצויה בסעיף 9 לאותו החוק הקובעת כי -

"9. שמירת דינים

חוק זה לא יפגע בהוראות חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958, אולם שופט חוקר כאמור באותו חוק לא יצווה על ניתוח גוויה אלא אם ראה שיש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה או ברשלנות או בהזנחה, ולאחר שניתנה לאחד מבני המשפחה הודעה על כוונתו לצוות כאמור; התייצב אחד מבני המשפחה או אדם או גוף בעל ענין בהליך כאמור, תינתן לו הזדמנות להשמיע את דבריו."

7.מבחינה עיונית, קיימים שיקולים שונים התומכים בקיומה של חקירה שלאחר המוות בנסיבות בהן קיים חשש כי המוות נגרם כתוצאה מעבירה, רשלנות או הזנחה – נסיבות המתאפיינות בפוטנציאל הפליליות הטמון בהן. על שיקולים אלה נמנים, בין היתר, אינטרס הציבור בדבר חשיפת עבירות והעמדתם לדין של עבריינים, רצונם האפשרי של מקורבי המנוח לעמוד על נסיבות מותו המדויקות ולהסיר בהתאם ספקות המקוננים בהם באשר לאופן בו מצא את מותו ואף הצורך לייעל את הליכי החקירה המשטרתית. מנגד, קיימים שיקולים שונים כנגד עריכתן של נתיחות שלאחר המוות. על שיקולים אלה נמנים, בין היתר, שיקולי דת (ראו א' כרמי, בריאות ומשפט (תשס"ג), 1518-1517), מצפון ואמונה וכן שיקולים שמקורם בתפיסות שונות באשר לכבוד המת ובני משפחתו. קשת השיקולים הרלבנטיים וכן משקלם היחסי של שיקולים אלה, משתנים בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה. אכן, "בסופו של דבר, אין לקבוע בעניין זה מסמרות, ואין ליצור נוסחאות, המתיימרות לדייק בתחום, שהדיוק בו מטבעו אינו אפשרי" (בג"ץ 66/81 המפקח הכללי של משטרת ישראל נ' שופט בית-משפט השלום ברמלה מר א' בייזר , פ"ד לה(4) 337, 345 (להלן – פרשת בייזר)). השאלה האם ראוי בנסיבות מסוימות להורות על נתיחה שלאחר המוות היא, בהתאם, שאלה של איזון. איזון זה מושג באמצעות הקפדה על קיומם של התנאים המוקדמים השונים החולשים על נתיחה שלאחר המוות.

8.בטרם יורה השופט החוקר על עריכת נתיחה שלאחר המוות, נדרש כי יתקיימו שני תנאים הקבועים בהוראות החוק. מכוח התנאי הראשון, שמקורו בסעיף 9 לחוק האנטומיה והפתולוגיה, נדרש כי יתקיים חשש סביר שמות המנוח נגרם בעבירה, רשלנות או בהזנחה. תנאי זה הוא תנאי הכרחי לחקירת סיבת המוות ולניתוח הגוויה אך אין הוא תנאי מספק (ראו פרשת בייזר , עמ' 347). התנאי נבחן באמצעות מבחן אובייקטיבי, הוא מבחנו של השופט החוקר הסביר, ועל סמך תשתית עובדתית שאינה נדרשת להיות בטיב ובאיכות כזו המאפשרת הגשתו של כתב אישום או הרשעה בדין (ראו פרשת בייזר , עמ' 345). במסגרת בחינת קיומו של התנאי הראשון, נדרש השופט החוקר -

"להתחשב במכלול העובדות הניצבות לפניו. עליו לשוות לנגד עיניו, מחד גיסא, אותן עובדות ואותם הסברים, שיש בהם כדי להצביע על ביצועה של עבירה, ומאידך גיסא, עליו לשוות לנגד עיניו אותן עובדות ואותם הסברים, שיש בהם כדי לשלול את ביצועה של עבירה ... . לעתים מערכת העובדות הכוללת יוצרת תמונה שאינה חד-משמעית, שכן בצד עובדות והסברים, המצביעים על כך כי המוות נגרם בעבירה, עומדים עובדות והסברים, השוללים אפשרות זו. מצב זה ייתכן שאינו מאפשר הרשעה בדין, וייתכן אף שיקשה על הגשת כתב-אישום, אך אין בו כדי לשלול מיניה וביה את קיומו של היסוד הסביר לחשש, שהמוות נגרם בעבירה. נהפוך הוא: דווקא חוסר ההחלטיות שבתוצאה עשוי להצדיק המשך החקירה, ועשוי לחייב עריכת ניתוח הגווייה לשם קבלת תמונה ברורה יותר. על-כן, חוסר חד-משמעיות וקיום הסברים לכאן ולכאן עשויים להתיישב יפה עם קיומו של יסוד סביר לחשש, שהמוות נגרם בעבירה" ( פרשת בייזר , שם).

אם משתכנע השופט החוקר, על סמך מבחנים של שכל ישר המתחשבים בניסיון החיים, כי מהתשתית העובדתית שנפרשה בפניו עולה חשש סביר כאמור, כי אז מתקיים התנאי הראשון. במצב דברים שכזה, יש להמשיך ולבחון האם מתקיים התנאי השני.

9.התנאי השני, הקבוע בסעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות, הוא שניתוחה של הגוויה "דרוש לבירור סיבת המוות". ודוק, סיבת המוות אינה, בהקשר זה, אך ורק "האירוע הביולוגי-קליני הסופי המתרחש בשניה בה מגיעים חיי האדם לקיצם" כי אם גם שרשרת הגרימה המובילה אל אותו אירוע (בג"ץ 535/89 ריצ'וול נ' כבוד שופט בית-משפט השלום בחיפה – ד' גרשון , פ"ד מד(1) 441, 451; בג"ץ 5221/90 טבע נ' השופט החוקר בסיבות מותה של בתיה בר יוסף ז"ל ואח' , פ"ד מו(3) 585, 592-591 (להלן – פרשת טבע)). העולה מן האמור הוא שהתנאי השני יתמלא מקום בו הנתיחה שלאחר המוות נחוצה לשם בירור הסיבה הרפואית למוות או לשם התחקות אחר שרשרת הגרימה שהובילה להיווצרות אותה סיבה רפואית. כך, לפחות, מקום בו הן אינן ידועות (השוו פרשת טבע , עמ' 592; י' אלרון, "השופט החוקר על פי חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958" ספר שמגר (תשס"ג) 329, 344-343).

10.לצד התנאים המוקדמים הקבועים בלשון החוק, קיימים תנאים נוספים החולשים על שיקול הדעת המופעל מקום בו מורים על עריכת נתיחה שלאחר המוות. מקורם של תנאים אלה הוא בצורך לאזן בין האינטרסים השונים, הציבוריים והפרטיים כאחד, המושפעים מכוח ההחלטה לערוך נתיחה שלאחר המוות. אינטרסים שחלקם, כדוגמת כבוד המת ומשפחתו, אף נהנים מהגנה חוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (השוו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, מח(1) 22, 28; ע"א 506/88 שפר, קטינה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87, 102; ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום,

פ"ד מו(2) 464, 520, 523; ע"א 1482/92 הגר נ' הגר , פ"ד מז(2) 793, 802-801; בג"ץ 5688/92 ויכסלבאום ואח' נ' שר הביטחון ואח' , מז(2) 812, 828; בג"ץ 6126/94 סנש ואח' נ' רשות השידור ואח' , פ"ד נג(3) 817, 832; בג"ץ 7583/98 בכרך נ' שר הפנים ואח' , פ"ד נד(5) 832, 841; ע"א 9486/00 וירג נ' המועצה הדתית כרמיאל ואח',

פ"ד נז(1) 565, 570). על תנאים אלה נמנית החובה לנהוג במידה ובמידתיות. חובה הנגזרת, כאמור, מהצורך לאזן בין האינטרסים המתנגשים (השוו בש"פ 3348/98 בן שמחון נ' בן שמחון ואח' , פ"ד נב(2) 536, 541-540). לחובה זו שני פנים. ראשית , בטרם יוחלט על עריכת נתיחה שלאחר המוות, יש לבחון האם קיימים אמצעים חלופיים לנתיחה שבכוחם להבהיר את סיבת המוות במובנה הרחב; מובן המשתרע הן על הסיבה הרפואית למוות והן על שרשרת הגרימה. על אמצעים אלה יכולים להימנות, למשל, בדיקות מעבדה שונות, כדוגמת בדיקות דם. שנית , את הנתיחה שלאחר המוות יש לבצע "מן הקל אל הכבד". דהיינו, יש לבצע את מהלך הנתיחה כך "שאם ניתן להגיע למסקנות עקב התערבות כירורגית מעטה, כך יעשה ככל האפשר" (בג"ץ 2832/99 משטרת ישראל נ' כבוד השופטת לבנה צבר ואח' (לא פורסם; להלן – פרשת צבר); בג"ץ 7695/01 ווינטראוב נ' כבוד השופט ר' בן יוסף ואח' , פ"ד נו(1) 418, 423 (להלן – פרשת ווינטראוב)). משמעות הדבר היא כי יש להורות שהרופא המנתח ישקול, בתום כל שלב ניתוחי, האם לצורך בירור סיבת המוות יש הכרח להמשיך בנתיחה. ככל שהמשך הנתיחה אינו צפוי לתרום לבירור סיבת המוות, לא תורחב הנתיחה מעבר למה שבוצע (ראו פרשת צבר ; פרשת ווינטראוב , שם). בתנאי המידתיות, על שני פניו, יש כדי להבטיח שהן ההחלטה על הנתיחה שלאחר המוות והן מתכונת הנתיחה שתבוצע תאזנה כיאות בין האינטרסים המעורבים השונים.

11.בנסיבות המקרה שלפנינו, אין הצדדים חולקים על כך כי הפגיעות שספג המנוח בנפילתו הן שהובילו, מהבחינה הרפואית, למותו. הסיבה הרפואית למוות ידועה, אפוא, ואינה שנויה במחלוקת. כן אין הצדדים מגששים באפילה באשר לשרשרת הגרימה שהובילה למוות. לטענת המשיבה, מתוך חומר הראיות המצוי בידה בשלב זה, עולה יסוד סביר לכך שהמנוח נפל אל מותו בעקבות המשקל הרב שנדרש לשאת; דרישה שהטלתה, לשיטתה, היא רשלנית. המשיבה אינה מבקשת לאמת חשש זה באמצעות הנתיחה. תחת זאת היא מבקשת לשלול באמצעות הנתיחה הסברים חלופיים, ובהתאם טענות הגנה אפשריות העומדות לרשות מי שעשויים לעמוד לדין עקב האירוע, באשר לנפילתו של המנוח ולבסס, בהתאם, את ההסבר המוצע על ידה כהסבר הבלעדי למות המנוח. כנגד רצון המשיבה בשלילת אפשרות תיאורטית שמותו של המנוח נגרם מסיבה אחרת שאינה הרשלנות הנטענת על ידה ניצבים רצון המשפחה ותפיסת עולמה הדתית ואפשר שאף רצונו המשוער של המנוח.

12.בית משפט השלום קבע כי מהתשתית העובדתית המונחת לפניו עולה יסוד סביר לחשש כי מות המנוח נגרם עקב רשלנות. בכך יש כדי למלא את דרישת התנאי הראשון. מוכן אני להניח, מבלי להכריע בדבר, כי מתקיים בנסיבות המקרה שלפנינו - בהן מתבקשת הנתיחה במטרה לשלול הסברים חלופיים באשר לשרשרת הגרימה ובהתאם טענות הגנה אפשריות מצד מי שעשויים למצוא עצמם עומדים לדין בעקבות ממצאי החקירה – התנאי השני. זאת לאור פסיקה קודמת של בית משפט זה לפיה ניתן לבצע נתיחה שלאחר המוות מקום בו ההליך "חיוני כדי לסייע בחקירה לביסוס הקשר הסיבתי בין המוות לבין המעשים שנגרמו וכדי שניתן יהיה להוכיח את הדבר מעל לכל ספק סביר בהליכים עתידיים" ( פרשת צבר ); וכן לאור הקביעה לפיה -

"...קיומו של סיכוי שקשה לדעת מראש את הסתברותו, שהנתיחה תבהיר לכאן או לכאן מה גרם למוות, די בו כדי להצדיק את ביצועה. ...יש חשיבות ... גם ב שלילת

האפשרות שהמוות נגרם בעבירה. ... במשפט עתידי על גרימת מוות, אם יהיה כזה, יוכל הנאשם לטעון (אם לא תיעשה נתיחה) שאילו נעשתה נתיחה היה ניתן לבדוק את האפשרות שהמוות נגרם באופן 'עצמוני', וכי היעדר נתיחה פגע באפשרותו להתגונן.

...

חוששתני כי אם לא נתיר את הנתיחה, לא יהיה ניתן במשפט עתידי אפשרי להסיר כל ספק בדבר סיבת המוות. ההחלטה אם לאשר נתיחה אם לאו צריכה להביא בחשבון, לדעתי, הליכים משפטיים עתידיים וטענות שיכולות להיות מועלות בהן על-ידי נאשם בפוטנציה, אם לא תבוצע נתיחה" ( פרשת ווינטראוב , עמ' 423-422; ההדגשה במקור).

אולם, אף אם קביעות אלה, הפותחות לכאורה את הדרך לבקש נתיחה שלאחר המוות אך במטרה לשלול טענות הגנה שאפשר שתועלינה בעתיד, מבטאות את האיזון הראוי בין האינטרסים השונים המעורבים בנסיבות של נתיחה שלאחר המוות – ואיני מביע כל עמדה לעניין זה – אין הן מובילות בנסיבות המקרה שלפנינו לקבלת עמדת המשיבה. זאת בשל אי קיומו, בנסיבות המקרה, של תנאי המידתיות.

מן הכלל אל הפרט

13.בנסיבות המקרה שלפנינו עומד לרשות המשיבה אמצעי חלופי – הוא דגימות הדם שנלקחו מהמנוח – המאפשר לה לבחון באמצעותו את היתכנותם של ההסברים החלופיים, אותם ביקשה לשלול קודם להליך המשפטי, באשר לנפילת המנוח. זאת בלא לפגוע, אף לכאורה, בכבוד המת ובכבוד משפחתו, שהביעה את הסכמתה לעריכת הבדיקה ואף לנטילת דגימות נוספות מהמנוח לפי הצורך. המשיבה אינה טוענת לפנינו כי האמצעי החלופי אינו עתיד לספק, בשלב זה או אף בשלבים מתקדמים יותר של החקירה, את מבוקשה. כן אינה מצביעה על כל חסרון הטמון מבחינתה בפניה אל אמצעי זה תחת שימוש באמצעי הנתיחה. בנסיבות אלה, בהן האינטרסים המעורבים באים על סיפוקם ומאוזנים כיאות ללא צורך בנתיחה, אין להורות על התערבות כירורגית שלא לצורך. מטעם זה, דין העתירה להתקבל וכך אכן הורינו ביום 22.1.2003.

ה נ ש י א

השופט א' מצא:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.