בג"ץ 7591/99 אלכסנדר ממדוב נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין מיום 10/10/99 שניתן על ידי בית המשפט העליון (כבוד השופטים י' קדמי, י' זמיר, ע'ר' זועבי) בע"פ 1196/99.

1.העותר הורשע בת.פ. 48/98 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז1977-. ביום 20/01/98 ישבו העותר, המנוח וחברים אחרים, שהינם חסרי בית, ברחבת בית הכנסת הגדול בנתניה ושתו וודקה לשוכרה. בשלב מסוים היה המנוח מוטל על הרצפה, והעותר טלטל אותו ובעט בו מספר בעיטות. מאוחר יותר הוא נפטר. על מעשים אלו הורשע העותר בבית המשפט המחוזי בעבירת ההריגה, ונידון ל30- חודשי מאסר לריצוי בפועל ול30- חודשי מאסר על תנאי. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. אחת מטענות העותר הייתה, כי לא היה מקום להרשיעו בהריגה כיוון שלא צפה את מותו של המנוח, אלא אך חבלת גוף, דבר שאינו מספיק לשם הרשעה בעבירת ההריגה לאחר תיקון 39 לחוק העונשין (חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) (תיקון מס' 39) התשנ"ד1994-). לחלופין ערער על גזר הדין.

2.ביום 10/10/99 נדחה ערעורו של העותר כנגד ההרשעה והתקבל ערעורו כנגד גזר הדין. העונש הועמד על 40 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל ו16- חודשים מאסר על תנאי, בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי. השופט י' קדמי קבע, ביחס לשאלת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה, כי תיקון 39 לחוק העונשין לא שינה את ההלכה שהייתה עד לתיקון זה, ולפיה אין צורך לצפות תוצאה קטלנית דווקא ודי בחזות מראש של נזק גופני ממשי. אשר לנסיבות המקרה, קבע השופט קדמי, כי אפשר שהעותר לא היה מודע לעוצמת הבעיטה שבעט במנוח, בשל כך שגם הוא היה שתוי ואולי גם מסומם, ועל כן, אין הכרח, כי היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. השופט י' זמיר, קבע בפסק דינו כי לשאלת היסוד הנפשי יש פנים לכאן ולכאן ואין הוא נדרש לה. כך, שכן בנסיבות המקרה ניתן להרשיע את העותר של הריגה גם לפי הדעה המתנה את ההרשעה במודעות לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית, שכן הוא שוכנע, כי בנסיבות המקרה אכן צפה העותר את אפשרות קרות התוצאה הקטלנית. השופט ע' ר' זועבי, קבע בפסק דינו, כי לאחר תיקון 39 אין עוד מקום להסתפק בצפיות של גרימת חבלה גופנית על מנת להרשיע בעבירת ההריגה, אלא יש לצפות את התוצאה הקטלנית. בנסיבות המקרה קבע השופט כי אין ספק שהעותר היה מודע לתוצאות הקטלניות של מעשיו.

3.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין זה. העותר טוען, כי עולה בפסק הדין שאלה המצדיקה עריכתו של דיון נוסף. השאלה העולה במקרה זה לטענתו היא היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה בסעיף 298 לחוק העונשין לאור תיקון מספר 39 ולאור ההלכה שנפסקה בע"פ 11/99 ובע"פ 7159/98 (ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) וע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' (טרם פורסם)). השאלה היא האם לצורך הרשעה בעבירה זו, די במודעות לאפשרות של גרימת חבלת גוף לאדם, או שיש לדרוש מודעות לתוצאות הקטלניות של המעשה (מוות). הגישה המקלה נקבעה לאחרונה בע"פ 11/99 הנ"ל ואומצה בע"פ 7159/98 הנ"ל. לטענת העותר ישנה חשיבות בקביעת הלכה מחייבת הן לכלל ציבור המתדיינים בבית המשפט והן לעותר עצמו, שכן אם ייקבע, כי ההלכה המחייבת הינה דרישת מודעות לתוצאה הקטלנית, יש לזכות את המבקש בהתאם לראיות שהוצגו בבית משפט קמא.

4.המשיבה מתנגדת לעתירה זו. הנימוק העיקרי להתנגדותה הוא, כי גם אם אכן ייקבע, כי ההלכה המחייבת הינה דרישת מודעות לתוצאה הקטלנית, הרי שכפי שעולה מפסק הדין, רוב השופטים קבעו, כי העותר היה מודע בפועל לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, כך שעל כל פנים תעמוד הרשעתו של העותר.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין העתירה להדחות. אכן, בע"פ 11/99 עליו העותר מסתמך נקבעה לכאורה ההלכה לפיה יש הכרח בביסוס יסוד נפשי הכולל צפית התוצאה הקטלנית, בה בעת, גם בפסק דין זה נקבע כעניין עובדתי (בדעת רוב), כי המערער צפה אפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. בע"פ 7159/98 אין ההכרעה בשאלה זו, אולם כל השופטים (ד' דורנר, א' מצא, מ' אילן) שוכנעו כי הנאשם היה מודע לתוצאה הקטלנית של מעשיו. אכן, קיימים פסקי דין נוספים המעלים שאלה זו, (ראו: ע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל, (לא פורסם), ע"פ 4639/95 מלכה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם), ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני ואוחנה, (לא פורסם), ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)) מהם עולה, כי ישנן דעות שונות בשאלה אותה מעלה העותר. אכן השאלה אותה מעלה העותר, היא שאלה משפטית נכבדה. מבלי להביע כל עמדה במסגרת זו בשאלה זו, הרי ששוכנעתי, כי אין היא מתעוררת בגדריה של הבקשה לדיון נוסף, במובן זה שהיא מצדיקה עריכתו של דיון נוסף. במקרה זה קבע בית המשפט קמא, כי אכן העותר היה מודע בפועל לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית (מוות). גם בית משפט זה כערכאת ערעור קבע, ברוב דעות, כי מולאה הדרישה המחמירה של מודעות לאפשרות ההתרחשות התוצאה הקטלנית (השופטים י' זמיר וע' ר' זועבי). השאלה המשפטית אותה העותר מבקש להעלות במקרה זה, אינה עומדת בבסיס הרשעתו של העותר במקרה הנדון. (השוו: דנ"פ 3315/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם))

על כן, דין העתירה להדחות.