בג"ץ 7607/07 קונסטנטין סנדובסקי נ. שר הפנים

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת .

1.בעתירה, שהוגשה ביום 6.9.2007, התבקשו המשיבים להקנות לעותר 1 (להלן – העותר ) אזרחות ישראלית באופן מיידי. על פי הנטען בעתירה, העותרים 3-2 (להלן – העותרים ) הם בני זוג שהכירו באוקראינה ושם נולדה בתם המשותפת, היא העותרת 4. העותר הוא בנה של העותרת 2 מנישואים קודמים, ולטענת העותרים הוא אומץ כדין בשנת 2000 על ידי העותר 3 באוקראינה. העותר 3 הינו יהודי שעלה לישראל בשנת 1998 וקיבל אזרחות ישראלית. לאחר עליית העותרים 1, 2 ו-4 לישראל בשנת 2000, נתבקש מתן מעמד ליתר בני המשפחה והם החלו בהליך המדורג לאיחוד משפחות, במסגרתו ניתן להם רישיון לישיבת ארעי (אשרה מסוג א/5). מעמד זה ניתן גם לעותר כ"קטין נלווה" שאינו בנו של אזרח ישראלי. הרישיון חודש מדי שנה וזאת עד ליום 27.11.2003. בשנת 2004 שודרג מעמדה של העותרת 2, והיא קיבלה אזרחות ישראלית. על פי הנטען בעתירה, בקיץ 2007, לקראת לימודיו של העותר בפנימייה צבאית, הבחינו העותרים בכך שהעותר הינו חסר מעמד בישראל. העותרים פנו למשיבים בבקשה כי תוענק לעותר אזרחות ישראלית. בקשתם נדחתה ביום 2.9.2007 בנימוק כי בשלוש השנים שקדמו להגשת בקשת האזרחות שהה העותר בישראל ללא אשרה חוקית, ולכן לא ניתן לראות בתקופה זו "שהייה של שלוש שנים מתוך חמש שנים שנחוצה לשם אישור בבקשה". בעקבות זאת הוגשה העתירה ביום 6.9.2007. סמוך למועד הדיון בעתירה (19.11.2007), הוגשה הודעה מוסכמת לפיה תימחק העתירה, נוכח הסכמת משיב 1 להעניק לעותר אזרחות ישראלית באופן מיידי, תוך שהעותרים עומדים על הוצאותיהם.

2.

בבקשה לפניי טוענים העותרים, כי סברו שבשנת 2004 הוענקה אזרחות לכל בני המשפחה ובכללם העותר. לטענת העותרים, עובר להגשת העתירה המשיב 1 סירב להסדיר את מעמדו של העותר הגם שעמדה לנגד עיניו הנחיצות בדבר הסדרת האזרחות לעותר. העותרים טוענים, כי נהגו לפקוד את משרדי המשיב 1 משך כל חופשת הקיץ בשנת 2007 כמעט מדי יום בכדי להגיע להסדר אודות אזרחותו של העותר, טרם יחלו לימודי הפנימייה הצבאית, אך המשיב 1 עמד בסירובו גם לאחר שנפרשו בפניו השלכות אי הסדרת מעמדו של העותר בהקדם. העותרים סבורים כי רק הגשת העתירה היא שהביאה להסדרת המעמד. עוד נטען, כי סירובו של המשיב 1 להעניק לעותר אזרחות היה לא סביר, וזאת במיוחד לאור דרישת בית הספר בו עמד העותר להתחיל את לימודיו. בנוסף נטען, כי התנהלות המשיבים גרמה לעותר עוגמת נפש רבה ומיותרת, אשר הביאה לכך שהעותר יהא התלמיד היחיד בכיתה שאינו בעל מעמד בישראל ובשל כך נאסרה עליו לבישת מדי צה"ל והשתתפות בפעילויות בית הספר.

3.

המשיבים, מנגד, אינם סבורים כי יש מקום להשית עליהן הוצאות ובכל מקרה מבקשים להביא בחשבון את נסיבות עניינו של העותר. בתגובת המשיבים מיום 3.3.2008 נמסר, כי במסגרת ההליך המדורג לאיחוד משפחות, כאשר נתבקש שדרוג מעמדה של העותרת 2 היה על העותרים עצמם לבקש אף את שדרוג מעמדו של העותר, אך רק ביום 24.7.2007 פנתה העותרת 2 בבקשה כי תוענק לעותר אזרחות. בקשה זו נדחתה ביום 2.9.2007 מן הטעם כי שלוש שנים עובר לבקשת ההתאזרחות שהה העותר בישראל ללא אשרה חוקית. עוד טוענים המשיבים, כי נמסר לעותרים כי ניתן יהיה להעניק לעותר באופן מיידי תושבות ולאחר שלוש שנים נוספות יוכל הוא לבקש שדרוג מעמדו לאזרח. המשיבים הדגישו כי הדבר תואם את נהלי משרד הפנים וסעיף 8 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, שכן תנאי להתאזרחות הינו היות המבקש הקטין תושב ותנאי זה לא התקיים במקרה של העותר. המשיבים מוסיפים כי בשל נסיבות המקרה ולאחר הגשת העתירה עניינו של העותר הובא לדיון נוסף ונמצא פתרון חריג ביותר לפיו יוענק לעותר מעמד של תושב קבע לאלתר ומיד לאחר מכן תינתן לו אזרחות. לשיטת המשיבים, הסיבה בגינה לא הוענקה בשעתו אזרחות לעותר אינה רובצת לפתחו של משיב 1, אלא היא נעוצה בכך שהעותרים לא הבינו שעליהם להגיש בקשה להתאזרחות העותר ומשלא עשו כן, הרי שאין מקום להשית על המשיבים הוצאות.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. דומה כי אין מחלוקת על כך שהעתירה הוגשה לאחר מיצוי הליכים ובלא שיהוי. אף אין מחלוקת, כך נראה, על כך שעצם הגשת העתירה היא שהניעה את משיב 1 להעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. בעוד שביום 2.9.2007 סורבה בקשת העותר לאזרחות משום ששהה בישראל שלוש שנים ללא אשרה חוקית, לאחר הגשת העתירה נמצאה הדרך להעניק לעותר אזרחות ישראלית לאלתר. אמנם המדובר, לדברי המשיבים, בדרך יצירתית וחריגה שנועדה לתת פתרון לנסיבות המיוחדות של המקרה, אשר נמצאה לאחר קיום התייעצויות רבות בעניין. מוכנה אני להניח, מבלי להכריע בדבר, כי הפתרון שנמצא לעניינו של העותר הוא אכן פתרון חריג ויצירתי. אך אין הדבר מסיר את אי הבהירות בעניין הסדרת מעמדו של העותר לפני הגשת העתירה, העולה מתוך הנטען בעתירה.

זאת, הן בשים לב לטענת העותרים כי העותר אומץ על ידי עותר 2 והן בשים לב לכך שבשנת 2004 קיבלו אמו ואחותו אזרחות ישראלית. בהקשר זה לא הובהר האם הוגשה בקשה ספציפית בעניין האחות (עותרת 4) ואם כן, הכיצד לא הוגשה בקשה גם בעניין העותר, שהיה אותה עת תושב ארעי. לא הובהר גם האם שלילת מעמדו החוקי של העותר בישראל החל משנת 2004 הובאה לידיעת העותרים. בנוסף, קיים חוסר בהירות בשאלה האם ניתן היה להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ולמצוא פתרון חריג ויצירתי עובר להגשת העתירה. ברי כי משהסכימו העותרים למחיקת העתירה, אין עוד מקום לבירור ממצה של שאלות אלו. יחד עם זאת, משלא הוסרה אי הבהירות לגבי הטענות המרכזיות שהועלו בעתירה, אין בידי לשלול את הצידוק שבהגשתה. במצב דברים זה, ובשים לב לכלל נסיבות המקרה, שוכנעתי כי קיימת הצדקה לחייב את המשיבים בהוצאות.

5.

אשר לשיעור ההוצאות, מדובר בעתירה שאינה מורכבת, שנסתיימה בלא צורך בכתבי בי דין נוספים. בקביעת שיעור ההוצאות יש ליתן משקל גם לעובדה שמשיב 1 הסדיר את העניין במהירות וההליך הסתיים עוד בטרם החל להתברר ובלא שהיה צורך בקיום דיון. בשים לב למכלול השיקולים ולכלל נסיבות העניין, ישלמו המשיבים לעותרים שכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח. סכום זה נקבע גם באין ראיות מטעם העותר לעניין שכר טרחה והוצאות משפט. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.