בג"ץ 761/99 פלוני נ. מדינת ישראל

נגד העורר (יליד 1984) הוגש, ביום 5.7.98, כתב אישום, שבו יוחסו לו רצח בכוונה תחילה, אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם עבירת מין ורצח, התעללות בקטין וקשירת קשר. על-פי הנטען בכתב האישום, קשר העורר עם שני קטינים אחרים לאנוס ולרצוח ילדה בת חמש, שהתגוררה עם משפחתה בשכנות למשפחת העורר. השלושה תפסו את הילדה, גררוה למקלט סמוך, אנסוה וביצעו בה מעשי סדום. לאחר מכן כרכו חוט סביב צווארה ותלו אותה עד שנפחה את נשמתה.

ביום 15.7.98 הורה בית המשפט המחוזי בחיפה על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, שכן שני הנערים האחרים הודו במעשים וסיפרו בהודעותיהם על מעורבותו הממשית של העורר בביצוע המעשים המיוחסים לו. העורר, שכפר בהאשמות שיוחסו לו, התגונן בטענת אליבי, לפיה לא נמצא כלל במקום מגוריו (כפר מכר) בשעות הרלוואנטיות, מאחר שנסע לעכו עם אחיו בסביבות השעה 15.00; בשעה זו, כך העורר, היתה הילדה בין החיים, שכן אימה של הילדה מסרה למשטרה, כי בתה עלתה הביתה בשעה 16.00 לדקות אחדות. בית המשפט המחוזי קבע, כי גירסות המעורבים האחרים בפרשה "משמעותיות הרבה יותר מטענת האליבי" של העורר, שכן אין הוכחה ודאית לשעת המוות, ואין ליתן משקל מכריע לשעות שמסרו עדים שטענו כי ראו את הילדה ביום האירוע, שכן לא "שיערו בנפשם כי הדיוק של השעה והזמן יהיה מכריע כל כך בגורלה".

משפטו של העורר כבר החל להתברר בפני בית המשפט המחוזי ונשמעו בו חלק מראיות התביעה. ביום 2.2.99, לאחר שחלפו כשבעה חודשים מעת הגשת כתב האישום, הגיש העורר את הערר שלפניי. טענתו העיקרית של בא-כוחו היתה, כי לעורר טענת אליבי מוצקה המכרסמת בראיות לכאורה, שעל-בסיסן נעצר העורר עד לתום בירור המשפט. בא-כוח העורר הציג בפניי מספר אמרות במשטרה, מפי בני משפחתו של העורר ואנשים נוספים, מהן עולה לכאורה, כי העורר נסע לעכו ביום הרצח.

עיינתי בחומר הראיות שהוצג לי וכן בעדויות שניגבו עד כה במשפטו של העורר. העיון בראיות מעלה, כי גירסת האליבי שהציג העורר איננה סותרת את הגירסות המפלילות שמסרו שני הנערים האחרים בחקירת המשטרה. אכן, טענת האליבי שהעלה העורר מבוססת, בעיקרה, על ההנחה כי האירועים שהובילו למותה של הילדה התרחשו לאחר השעה 16.00, וזאת לנוכח אימרת אימה של הילדה בשלב החקירה. אולם קריאה מדוקדקת של אימרת האם, כמו גם של ראיות אחרות, מגלה, כי גם הנחה זו ספק רב אם היא מבוססת. גם ביחס לשעה בה עזב העורר את כפר מגוריו יש בפי העדים גירסאות שונות. המסקנה המתבקשת הינה כי דין הערר להידחות.

במהלך הדיון בפניי התברר, כי ביום הגשת הערר פסק בית המשפט המחוזי, כי העורר יועבר למכון סגור בעכו לצורך הסתכלות, לפרק זמן של שלושה חודשים, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט לנוער על-פי הוראת סעיף 20(א)(1) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א1971-. אינני מחווה דעה בשאלה, שעלתה במהלך טיעוניהם של הפרקליטים, אם יש למנות את שלושת החודשים האמורים במסגרת תקופת תשעת חודשי מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים במשפטו.

הערר נדחה.