בג"ץ 7689/98 פסגות הרים בע"מ נ. סגן ראש הממשלה ושר התיירות

בפני בקשה לפסיקת הוצאות לאחר מחיקת עתירה.

1.העתירה נשוא הבקשה הוגשה ביום 6.12.98. עניינה - חיובה של המבקשת, סוכנות נסיעות, בהפקדת ערבות בנקאית בסך 100,000 דולר על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סוכנויות נסיעות וסוכנויות להסעת תיירים), התשכ"ז1967- (להלן: "צו הפיקוח") וההנחיות שניתנו מכוחו. העתירה הוגשה לאחר שביום 5.7.98 הודיעה המשיבה מס' 2 למבקשת, כי אם לא תפקיד ערבות כאמור (וליתר דיוק - תחדש את תוקפה של ערבות שהופקדה בעבר) יינטל רשיונה. נסיונות המבקשת להביא לשינוי ההחלטה האמורה עלו בתוהו ולפיכך הוגשה העתירה. בעתירתה טענה המבקשת, כי משנחקק חוק שירותי תיירות, התשל"ז1976- (להלן: "חוק שירותי תיירות") ניטל תוקפו של צו הפיקוח. ביום 8.12.98 הוצא צו ביניים וביום 3.2.99, בתום דיון, הוצא צו על-תנאי. הדיון שנקבע ליום 3.6.99 לא התקיים לגופו, לבקשת המשיבים. זאת נוכח קיומם של הליכי תקינה (מכח חוק שירותי תיירות) שנועדו להסדיר את הסוגייה נשוא העתירה. הדיון נדחה גם לאחר מכן, מעת לעת, על בסיס בקשות המשיבים ועל סמך דיווחיהם בדבר התקדמות הליכי התקינה. ביום 31.3.00 הוגשה הבקשה למחיקת העתירה ולפסיקת הוצאות. ביום 10.7.00 נמחקה העתירה. נותרה שאלת ההוצאות.

2.בבקשה שבפני טוענת המבקשת, כי משניתן צו על תנאי הכירו גם המשיבים באי חוקיות הצו (לכל הפחות - מאז נחקק חוק שירותי תיירות) וכי בינתיים ניתן לה למעשה הסעד שביקשה והיא ממשיכה בפעילותה בלא שתחוייב בהפקדת ערבון. כך שאינה רואה צורך בהמשך בירור העתירה. עם זאת היא טוענת, כי נוכח עמדתם הנחרצת של המשיבים עובר להגשת העתירה ואף עד למתן צו על-תנאי ונוכח העובדה שהדיון שלאחר מכן כבר נקבע והוגשו עיקרי טיעון מן הראוי לזכותה בסכום הוצאות הולם. המשיבים מותירים את שאלת פסיקת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט.

3.הכללים לעניין פסיקת הוצאות בעתירה שנמחקה לאחר קבלת הסעד המבוקש בה עוצבו בבג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217. שם נכתב:

"את השאלה האם זכאי עותר, שהחליט לחזור בו מעתירתו, שבית המשפט יחייב את המשיב בהוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו יש לבחון לאור הקריטריונים הבאים ולבדוק האם נופלת היא בגדרו של אחד מהם:

1.האם היה צידוק בהגשת העתירה;

2.האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות;

3.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה;

4.האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט."

על פי כללים אלה זכאית המבקשת להוצאותיה. פעולות המשיבים להתקנת תקנות חדשות מכח חוק שירותי תיירות והסכמתם להמשך פעילותה של המבקשת בלא שהפקידה ערבות מעידים על הצידוק שבהגשת העתירה. המבקשת לא השתהתה בהגשת עתירתה ולא הקדימה לפנות: היא נזעקה ופנתה למשיבים מיד עם קבלת הדרישה ומשנענתה בשלילה עתרה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. רק לאחר פניה זו (ולאחר הוצאת הצו על-תנאי) חזרו בהם המשיבים מעמדתם המקורית וכך זכתה המבקשת למבוקשה.

4.בפסיקת סכום ההוצאות נשוב ונידרש לבג"ץ 842/93 הנ"ל. שם נקבע, לעניין זה, כי הקריטריונים המנחים הם:

"1. השלב שבו הוגשה הבקשה לביטול העתירה.

1.1 האם בקשת הביטול הוגשה לאחר שהשופט התורן העביר את העתירה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים ועוד לפני שנקבע לה מועד לדיון.

2.1. האם הוגשה בקשת הביטול לאחר שנקבע כבר מועד בפני הרכב של שלושה שופטים לדיון בהוצאת הצו על תנאי אבל עוד בטרם שהצדדים התייצבו בפני בית המשפט.

3.1. האם הוגשה בקשת הביטול טרם שהחלה להתברר התנגדות המשיבים לצו-על-תנאי.

2.כמה מועדי ישיבות נקבעו לדיון על ידי בית המשפט טרם שהמשיב הסכים לדרישות העותר.

3.היקף העבודה שהושקע בהכנת העתירה כפי שהוא משתקף מהחומר שנמצא בפני בית המשפט.

4.המאמצים שעשה העותר אצל המשיב טרם שהחליט שכלו כל הקיצין ואין בפניו ברירה אלא לפנות בעתירה לבית המשפט."

בענייננו, חזרו בהם המשיבים מעמדתם לאחר דיון בו הוצא צו על-תנאי ובערבו של דיון שהיה עשוי להביא להפיכת הצו למוחלט. המבקשת לא חסכה מאמצים על מנת לשכנע את המשיבים לחזור בהם מעמדתם, היא נאלצה להגיש את העתירה, לטעון את טענותיה בפני בית המשפט ולהיערך לדיון שני - לאחר מתן צו על-תנאי. בנסיבות אלו היא זכאית לסכום שאינו נופל באופן משמעותי מן הסכום שאפשר והיה נפסק לה לו זכתה בעתירה.

אי לכך, אני מחייב את המשיבים בשכר טרחת המשיבה בסך 12,000 ש"ח.