בג"ץ 7699/15 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופטת א' חיות:

עתירה זו מופנית נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 20.9.2015 בתיק מס' 99483/1 בו נדחה ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בנתניה מיום 18.6.2014 בתיק מס' 292342/5 לפיו אין לעותרת זכויות בדירת המגורים בה התגוררו היא והמשיב 3 טרם גירושיהם (להלן: הדירה ).

1.

העותרת והמשיב 3 נישאו זה לזו בשנת 1996 וקודם לנישואיהם חתמו על הסכם ממון לפיו לעותרת לא תהא כל זכות בדירה זולת אם יוסכם בינה ובין המשיב 3 אחרת בכתב (להלן: הסכם הממון ). במהלך השנים נטלו המשיב 3 והעותרת מספר הלוואות כנגד משכנתאות שנרשמו על הדירה והן שימשו אותם, בין היתר, לשיפוצה ולרכישת הזכויות של אחי המשיב 3 בדירה. בשנת 2005, לאחר שהוסכם כי העותרת והמשיב 3 ירכשו את זכותו של אחי המשיב 3, חתמו העותרת והמשיב 3 על הסכם עם האח ורעייתו בו נקבע כי העותרת והמשיב 3 " הם בעלי הזכויות הבלעדיות " בדירה (להלן: הסכם המכר ). עוד נקבע בהסכם המכר כי הוא " מבטל כל הצהרה או התחייבות קודמת אשר נעשו על ידי הצדדים ", לרבות המסמך בו התחייב המשיב 3 להעניק לאחיו מחצית מהזכויות בדירה. בשנת 2010 התגרשו העותרת והמשיב 3 זה מזו והחלו לדון ביניהם בעניין חלוקת הרכוש. במסגרת התדיינות זו טענה העותרת כי הסכם המכר מהווה הסכמה בכתב בינה לבין המשיב 3 להעניק לה זכויות בדירה וכי התחייבות זו גוברת על האמור בהסכם הממון.

2.

ביום 10.4.2014 דחה בית הדין הרבני האזורי בדעת רוב את תביעתה של העותרת לקבלת זכויות בדירה. בפסק הדין קבעו דייני הרוב כי אף שלשונו של ההסכם אינה חד משמעית בשאלה האם הוא מעניק לעותרת זכויות כלשהן בדירה, מהעדויות שנשמעו בפני בית הדין, לרבות זו של עורך הדין אשר ניסח את הסכם המכר, עולה בבירור כי הוא לא נועד למטרה זו ואינו מהווה הסכמה בכתב לשנות מההסדר הקבוע בהסכם הממון. עוד נפסק שלא הוכח כי אי פעם ניתנה לעותרת הבטחה, בעל פה או בכתב, כי תקבל לידיה זכויות בדירה, וזאת אף שנטלה עם המשיב הלוואות כנגד משכנתאות שנרשמו על הדירה. דייני הרוב הוסיפו וקבעו כי העותרת והמשיב 3 לא הסכימו ביניהם בכתב לשנות מן האמור בהסכם הממון בנוגע לדירה ומכאן שיש לדחות את תביעת העותרת לקבל בה זכויות. עם זאת, נקבע כי העותרת זכאית למחצית מתשלומי ההלוואות אותן נטלו היא והמשיב 3 כנגד משכנתאות שנרשמו על הדירה ואשר שולמו עד לקרע ביניהם. העותרת ערערה על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית הדין הרבני הגדול, אשר דחה ביום 20.9.2015 את הערעור. בפסק דינו קבע בית הדין הרבני הגדול כי אף שאין תשובה חד משמעית לשאלה מדוע צורף שמה של העותרת להסכם המכר, ברור כי הדבר לא נעשה במטרה להקנות לה זכויות כלשהן בדירה, ומכאן שלא מדובר בהסכמה בכתב לשנות מן האמור בהסכם הממון.

3.

בעקבות פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול הגישה העותרת את העתירה דנן בה היא טוענת כי יצאה שגגה תחת ידיהם של בתי הדין הרבניים המחייבת את התערבותו של בית משפט זה. לטענתה, נוכח העובדה שהיא והמשיב 3 נטלו מספר הלוואות ששימשו, בין היתר, לרכישת זכויותיו של אחי המשיב 3 בדירה וכן לשיפוצה, לא יכול להיות חולק כי הייתה ביניהם כוונת שיתוף בקשר לדירה. לפיכך, כך נטען, לא ניתן לפרש את הסכם המכר אלא כהסכמה בכתב להקנות לעותרת זכויות בדירה והסכמה זו גוברת על האמור בהסכם הממון. עוד טוענת העותרת כי בית הדין הרבני הגדול לא נתן דעתו להלכות שיצאו מלפני בית משפט זה בעניין שיתוף נכסים בין בני זוג ולא נימק כראוי את מסקנתו לפיה לא הייתה כוונה בהסכם המכר להעניק לעותרת זכויות בדירה. לפיכך, מבקשת העותרת להורות על בטלותם של פסקי הדין שניתנו על ידי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול בעניינה, וכמו כן היא מבקשת לעכב את הדיונים בבית הדין האזורי בעניין חלוקת הרכוש בינה לבין המשיב 3 עד להכרעה בעתירה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינם של בתי הדין הרבניים ואינו מתערב בשיקול דעתם אלא במקרים נדירים של חריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי (ראו, למשל: בג"ץ 5240/15 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (17.8.2015)). הטענות שמעלה העותרת במקרה דנן הן טענות ערעוריות מובהקות אשר אינן מגלות עילה להתערבות בפסקי הדין נושא העתירה.

אשר על כן, העתירה נדחית וכן נדחית הבקשה לצו ביניים.

אין צו להוצאות.