בג"ץ 7710/19 דוד גבאי נ. שר הבריאות

השופט א' שטיין:

1.

לפנינו עתירה שבגדרה מבוקש כי נורה למשיבה 4 (להלן: קופת חולים כללית ), או למשיבים 2-1 שיורו לה לעשות כן, לספק לעותר – כחלק מטיפול במחלת הסכרת ממנה הוא סובל – מערכת מסוג פריסטייל ליברה בטכנולוגיית FLASH לניטור רמת הסוכר בדם (להלן: מדבקות ליברה או המדבקות ).

2.

העותר, אלמן ואב שכול שחי בגפו, סובל מסכרת מסוג 2 – המחייבת ניטור תדיר של רמת הסוכר בדמו וטיפול בזריקות אינסולין – מאי-ספיקת כליות, מאי-ספיקת לב וכן מעיוורון. בהיותו מבוטח על ידי קופת חולים כללית, זכאי העותר, ככל מבוטח חולה סכרת שנדרש להזריק אינסולין, לקבל מכשיר לניטור רמת הסוכר בדם (להלן: המכשיר הסטנדרטי ). המכשיר הסטנדרטי פועל באמצעות דקירת החולה ומדידה של רמת הסוכר בטיפות הדם שזלגו כתוצאה מהדקירה. לחולי סכרת בעלי ליקוי כבד בראיה, מעניקה קופת חולים כללית, ללא עלות, "מד גלוקוז מדבר" שנועד להתגבר על הקושי של לקויי ראייה להשתמש במכשיר הסטנדרטי (להלן: המכשיר המותאם ) . מדבקות ליברה, שעומדות במוקד העתירה כאמור, ממלאות גם הן את פונקציית ניטור רמת הסוכר בדם שממלא המכשיר הסטנדרטי, אולם הן עושות זאת באופן רציף וללא צורך בדקירה. דא עקא, המדבקות כלולות בסל הבריאות של החולים בסכרת מסוג 1 בלבד, בשעה שסכרת ממנה סובל העותר היא מסוג 2.

3.

העותר טוען כי המכשיר הסטנדרטי והמכשיר המותאם לא מספקים מענה מתאים לצרכיו; וזאת, מאחר שהוא אינו מצליח לזהות את טיפות הדם. כתוצאה מכך, נאלץ העותר לרכוש, מדי חודש, מדבקות ליברה במחיר של כ-650 שקלים. לטענתו, באמצעות המדבקות, הוא מסוגל לנטר את רמת הסוכר בדמו חרף מגבלת הראייה שממנה הוא סובל כאמור.

4.

העותר פנה לוועדת החריגים של קופת חולים כללית וביקש כי הוועדה תאשר את זכאותו למדבקות ליברה, למרות שהן אינן כלולות בסל הבריאות לחולי סכרת מסוג 2. לאחר שקיימה ישיבה בנוכחות העותר ביום 7.1.2019, דחתה הוועדה את הבקשה. במהלך הישיבה, הוצע לשלוח לביתו של העותר אחות שתסביר לו כיצד להשתמש במכשיר המותאם.

5.

מכאן העתירה שלפנינו. העותר סבור כי הוועדה שגתה בהחלטתה, וכי לאור חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, מוטלת על קופת חולים כללית חובה להתאים את השירות שניתן לו למגבלותיו – וזאת, באמצעות הכרה בזכאותו למדבקות ליברה. באשר לפתרון שהוצע במהלך הדיון בוועדת החריגים, טוען העותר כי הוא לא מומש בפועל, ובכל מקרה אין בכוחו לפתור את בעיית השימוש במכשיר המותאם. עוד נטען בעתירה, כי אי-התאמת השירות למגבלות העותר מפלה אותו לרעה ביחס לשירות המוענק לחולי סכרת מסוג 1.

6.

מבלי להקל ראש במצבו של העותר, דין העתירה להידחות על הסף לנוכח קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה.

7.

סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות ) , מורה כדלקמן:

"לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות . "

בהתאם להוראות הסעיף, תביעותיו של העותר נגד קופת חולים כללית, כמו כל תביעה הנוגעת ליחסים בין מבוטח לבין קופת החולים שבה הוא מבוטח (למעט תביעת נזיקין), ראוי שתתבררנה בבית הדין לעבודה המוסמך לדון בהן. למותר לציין כי בית הדין לעבודה יוכל להידרש לכל הטענות המועלות במסגרת העתירה דנן .

8.

בנסיבות העניין, היות שלעותר עומד סעד חלופי, אין מקום שבית משפט זה –

בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – יידרש לעתירה (ראו למשל: בג"ץ 3665/05 מסארוה נ' שר הפנים (15.6.2006)) . אמנם הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בעניין מסוים אינה גורעת מסמכותו של בג"ץ לדון בו, אולם ככלל – מאחר שבסמכות ייחודית קא עסקינן – מן הדין הוא שנשמור את סמכותו המקבילה של בג"ץ למקרים חריגים ביותר אשר מעוררים " בעיה ושאלה משפטית אשר ראוי על פי מהותה שתתברר בדיון בבית המשפט הגבוה לצדק" (בג"ץ 10771/07 גווירצמן נ' המוסד לביטוח לאומי , פסקה 45 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (1.2.2010)). המקרה שלפנינו איננו מקים חריג כאמור, ולפיכך על העותר למצות את זכויותיו, ככל שישנן כאלה, בבית הדין לעבודה.

9.

אשר על כן, אנו דוחים את העתירה על הסף ללא צו להוצאות.

10.

בשולי הדברים, ברצוננו לאחל לעותר בריאות טובה ולהביע תקווה כי הוא יקבל סיוע משפטי למיצוי זכויותיו בבית הדין לעבודה.