בג"ץ 772/00 דיאנה זקס נ. בית הדין הרבני האזורי הפתח תקווה

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 772/00

בפני: כבוד השופט א' מצא

כבוד השופט מ' חשין

כבוד השופטת ד' דורנר

העותר ת : דיאנה זקס

נגד

המשיבים : 1. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה

2.בית הדין הרבני הגדול בירושלים

3. מריו זקס

התנגדות לצו על תנאי

תאריך הישיבה: כד' באלול תשס"א (24.9.2000)

בשם

העותר ת: עו"ד ג' טיכו

בשם המשיבים 2-1: עו"ד א' רוט

בשם המשיב 3: עו"ד ר' שדמי, עו"ד ק' שגיא

פ ס ק - ד י ן

השופט א' מצא:

בצו-על-תנאי, שיצא מלפני בית-משפט זה ביום 27.3.2000, נצטוו ערכאות בית הדין הרבני (המשיבים 1 ו2-) ליתן טעם מדוע לא תימנענה מלדון בתביעות המשיב 3 (להלן: המשיב) נגד העותרת, להסדרת ענייני רכוש שביניהם, שהדיון בהם מתנהל והולך לפני בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן.

2.העותרת והמשיב נישאו ביום 7.4.1973. בעקבות משבר שפקד את יחסיהם התדיינו בני הזוג, בשנת 1991, לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. התדיינות זו נסתיימה בכריתת הסכם יחסי ממון, שהסדיר את ענייני הרכוש בין בני הזוג. משאושר ההסכם על-ידי בית המשפט המחוזי (ביום 23.6.1991) חזרו בני הזוג למסגרת של חיים משותפים. בשנת 1994 נקלעו יחסיהם למשבר חדש וחמור מקודמו. על רקע זה הגיש המשיב, לבית הדין הרבני בפתח-תקווה, תביעת גירושין; ואילו העותרת הגישה תביעה לבית-משפט השלום, בה ביקשה לחייב את המשיב (בהסתמך על הסכם יחסי הממון שביניהם) להמשיך לשלם את חוב המשכנתה החל על דירת מגוריהם. בתביעה מתוקנת לגירושין, שהוגשה מטעמו לבית הדין הרבני ביום 16.6.1994, כרך המשיב ענייני רכוש מסוימים, בכללם זכויות בחשבונות-בנק שונים, זכויות פנסיה, ביטוח וקופות גמל; זכויות משותפות בדמי-מפתח של בית המרקחת שבניהולו; זכויות במניות; זכויות ביחידת-נופש ב"קלאב הוטל" באילת וזכויות הבעלות בשתי מכוניות פרטיות. בכתב-תביעתו המתוקן הודיע המשיב, כי "אינו כורך בתביעתו את עניין דירת המגורים של בני הזוג ותכולתה, משום שהוא מתעתד להגיש תביעה לפירוק השיתוף בדירה ובתכולתה לבית המשפט המוסמך". ואכן, באותו המועד הגיש המשיב לבית-משפט השלום בכפר-סבא תביעה לפירוק השיתוף שבינו לבין העותרת בדירת מגוריהם.

ביום 28.9.1997 פסק בית הדין הרבני לקבל את תביעת הגירושין של המשיב וחייב את העותרת בקבלת גט. העותרת ערערה על פסק הדין, אך משדחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורה, קיבלה העותרת את הדין וביום 30.7.1998 התגרשו בני הזוג. עד למועד ביצוע הגירושין, ובמשך זמן-מה לאחר מכן, לא דן בית הדין הרבני - ואף לא נתבקש לדון - בענייני הרכוש בין בני הזוג, שנכרכו על-ידי המשיב בתביעתו.

3.ביום 20.7.1998 - כעשרה ימים לפני גירושיה מן המשיב - הגישה העותרת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז, בה עתרה, בין היתר, לפירוק השיתוף בינה לבין המשיב בזכות לדמי המפתח של בית המרקחת, לקבלת חלק מן הסכום שהמשיב קיבל תמורת נכס שנמכר על-ידיו בחוץ-לארץ ולקבלת מחצית מן הכספים המופקדים על שם המשיב בקופת-גמל ובתכניות חיסכון שונות. המשיב כפר בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בנושאי התביעה, בטענה שאלה נכרכו על-ידיו כדין בתביעת הגירושין שלו והסמכות לדון בהם מסורה לבית הדין הרבני. ביום 27.1.1999 החליט בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ד' אבי-גיא), כי נתונה בידו הסמכות לדון בתביעת העותרת, משום שכריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לא הייתה כנה. את היעדר כנותה של הכריכה הסיקה השופטת מכך, שבמהלך כארבע שנים - מאז הוגשה תביעת המשיב לבית הדין הרבני (ביום 16.6.1994) ועד למועד בו הגישה העותרת את תביעתה לבית המשפט (ביום 20.7.1998) - לא קיים בית הדין הרבני כל דיון בענייני הרכוש שנכרכו בתביעת הגירושין, ואף המשיב לא ביקש לקיים דיון כזה. כן קבעה השופטת, כי משנתן בית הדין פסק גירושין סופי, מבלי לדון בסוגיות הרכושיות, בטלה סמכותו המקורית, שנגזרה מן הכריכה, וזו שוב איננה מסורה לו באופן בלעדי.

4.לעת הזאת, המערכה בין בני הזוג בשאלת הערכאה המוסמכת לדון בענייניהם הרכושיים כבר התנהלה, במקביל, בבתי המשפט ובערכאות בית הדין הרבני. ביום 29.6.1998, היינו שבועות מספר לפני מתן הגט ולפני הגשת תביעת העותרת לבית המשפט לענייני משפחה, ביקש המשיב מבית הדין הרבני לחלק את תכולת הדירה בינו לבין העותרת. עד למועד מתן הגט לא זימן בית הדין את הצדדים לדיון בבקשה זו, ומצד המשיב לא באה כל דרישה לקיימו; וביום 10.9.98, לאחר בקשת וקבלת פירוט התביעה מן המשיב, אף החליט כי "ענייני הרכוש יידונו בערכאה המתאימה". ואולם ביום 9.12.1998, היינו לאחר שהעותרת הגישה את תביעתה לבית המשפט לענייני משפחה, חזר המשיב ופנה לבית הדין הרבני בבקשה לדון בנושאי ממון ורכוש, כשהפעם שוב לא הגביל את תביעתו לתכולת הדירה דווקא. העותרת התנגדה לקיום הדיון בבית הדין הרבני בטענה שעניינים אלה כבר נדונים והולכים לפני בית המשפט לענייני משפחה ולבית הדין הרבני שוב אין סמכות לדון בהם. ביום 20.7.1999 - כחצי שנה לאחר החלטת בית המשפט לענייני משפחה, כי הסמכות נתונה לבית המשפט ולא לבית הדין הרבני - החליט בית הדין הרבני לדחות את טענת העותרת. בהחלטתו נקבע, כי "לאחר יעוץ וקבלת חוות דעת משפטית בנדון" בא לכלל מסקנה כי הוא מוסמך לדון בענייני הרכוש שנכרכו בתביעת הגירושין, ואף קבע מועד לשמיעת ההוכחות. בקשת רשות-ערעור, שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, נדחתה עד לאחר סיום ההליך בפני בית הדין האזורי.

חודשים אחדים קודם לכן, ביום 3.3.1999, הגיש המשיב, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשת רשות-ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בדבר סמכותו לדון בתביעת העותרת. סגן הנשיא, השופט ח' פורת, החליט להעניק למשיב רשות-ערעור. אך משנדרש לערעור לגופו פסק, ביום 27.10.1999, לדחותו. סגן הנשיא נימק את החלטתו בשני נימוקים עיקריים: האחד, שתביעת הגירושין המתוקנת, בה כרך המשיב את ענייני הרכוש, לא הייתה כנה, באשר העילה שעל יסודה חייב בית הדין את העותרת בקבלת גט ("מעשה כיעור") כלל לא נטענה בתביעת הגירושין האמורה, אלא הועלתה על-ידי המשיב בשלב יותר מאוחר של ההליך לפני בית הדין הרבני. נימוקו העיקרי השני היה, כי כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לא הייתה כנה. בהחלטתו צוין, שכריכת ענייני רכוש בתביעה לגירושין מיועדת לאפשר בירור מקיף בסוגיית הגירושין ובסוגיות הרכושיות במסגרת דיונית אחת. ואולם במקרה הנדון כריכת ענייני הרכוש בתביעה הייתה מעושה; היא לא נדרשה למשיב לצורך ההכרעה בתביעת הגירושין, ונועדה אך לעכב את הדיון באותם חלקים מן הרכוש המשותף, בהם החזיק המשיב בפועל. יתר על כן, המשיב עצמו לא הקפיד על ייחוד הסמכות בידי בית הדין הרבני, אותו ביקש לאכוף על העותרת, והגיש תביעות שונות לבתי המשפט האזרחיים בעניינים שנכרכו בתביעתו לבית הדין. כך למשל, ביום 24.1.1996 תבע בבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא מחצית מהסכום שקיבלה העותרת מחברת הביטוח בעקבות גניבת מכוניתה ומחצית מהחוב שנוצר בחשבון הבנק המשותף לו ולעותרת. תביעה זו הגיש לבית המשפט אף שנושאי תביעתו נמנו עם ענייני הרכוש שנכרכו על-ידיו בתביעתו לגירושין. וביום 24.10.1996 תבע מן העותרת, בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו, השתתפות בכיסוי חובות העסק המשפחתי (בית המרקחת) ובכיסוי חובות בגין רכישת יחידת הנופש באילת, עניינים שנכרכו על-ידיו במפורש בתביעתו בבית הדין הרבני. יצוין כי את תביעתו האמורה הגיש המשיב כתביעה-שכנגד, במסגרת הליך שהוגש על-ידי העותרת לבית המשפט ביום 26.9.1996, בו תבעה ממנו להחזיר לה את חלקה בסכום כסף שהיה מופקד בחשבון בנק משותף לשניהם. ובעשותו כן נמנע המשיב מלכפור בסמכות בית המשפט לענייני משפחה להידרש גם לתביעת העותרת. לאור מסקנתו, שכריכת ענייני הרכוש בתביעת המשיב לא הייתה כנה, ומטעמים נוספים שפורטו בהחלטתו, החליט סגן הנשיא פורת לדחות את ערעורו של המשיב.

5.בעוד בית הדין הרבני עומד על קיום סמכותו לדון בתביעת המשיב להסדרת ענייני הרכוש, המשיך בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעת העותרת באותם עניינים. הואיל ולאף אחת מן הערכאות לא נתונה סמכות להורות לזולתה לחדול מלדון בעניין הנדון אצלה, נקלעו הצדדים למבוי סתום. על רקע זה הגישה העותרת את העתירה שלפנינו, בה נתבקש בית המשפט להורות לערכאות בית הדין הרבני לחדול מלדון בתביעות המשיב בענייני רכוש (בתיק 011854197-21-1 ובתיק 011854205-64-4). עם הגשת העתירה לבית המשפט החליט השופט התורן להוציא צו-ביניים, שמנע מבית הדין הרבני להידרש לתביעות המשיב עד להכרעה בעתירה; ומשהובאה העתירה לפני הרכב לראשונה החליט בית המשפט להוציא בה צו-על-תנאי.

6.הגעתי לכלל מסקנה כי העתירה בדין יסודה; וזאת מבלי שאראה צורך להכריע בשאלת כנותה של תביעת הגירושין ובדבר כנות כריכתם של חלק מנושאי הרכוש בתביעה זו. אכן, התכלית שביסוד כריכתן יחדיו של הסוגיה הרכושית וסוגיית הגירושין היא לאפשר את בירורן, במסגרת דיונית אחת, של שתי הסוגיות; וכריכתם בתביעת גירושין רק של חלק מענייני הרכוש לכאורה סותרת תכלית זו. יתר על כן, פיצול ההתדיינות בין ערכאות שונות - אפילו תוך פיצול התביעות הרכושיות - סופו שיוביל לעיוותים; שכן יכולתה של כל אחת מן הערכאות, לאזן נכונה בין משאבי בני הזוג שהובאו להכרעתה, תהא תלויה בהכרעות הערכאה האחרת ביחס למשאבים משותפים אחרים של בני הזוג. על הקשיים הדיוניים והמהותיים הכרוכים בפיצול ההתדיינות בנושאים הרכושיים עמדה חברתי, השופטת דורנר:

"לדעתי, הקניית סמכות לבית הדין הרבני לדון בפריט מסוים מתוך כלל רכוש בני הזוג... איננה הסדר ראוי מטעמים דיוניים ומהותיים גם יחד. הרחבת הסמכות עלולה לגרום להכבדה נוספת על בעלי הדין: הם יצטרכו להיזקק בנושא חלוקת רכושם למספר ערכאות, ובכך תסוכל המטרה שביסוד הכריכה, והיא לאפשר לבני הזוג להגיע להסדר שלם של העניינים הקשורים לגירושין. - - - התקלה המהותית הצפויה היא קשה אף יותר. באין תמונה מלאה בדבר נכסיו של כל אחד מבני הזוג, ההכרעה בדרך חלוקת הדירה - וכאמור, הפרדת מגורים אינה אפשרית ללא חלוקה - יכולה לקפח אחד מבני הזוג" (בג"ץ 2421/93 כהנא נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה , פ"ד מז(5) 550, 566).

אך על-פי הפסיקה הקיימת, כריכת חלק מענייני הרכוש בתביעת גירושין אינה שוללת את סמכות בית הדין הרבני לדון בעניינים שנכרכו, אלא אך מאפשרת לבן הזוג השני להגיש לבית המשפט תביעה נגד בן-זוגו בענייני רכוש שלא נכרכו בתביעת הגירושין (ראו, למשל, ע"א 4909/92 דורות נ' דורות , תקדין-עליון 95(2) 1473). על-כל-פנים, ולצורך ההכרעה בעתירה שלפנינו, הריני נכון להניח, כי בעצם הוצאתן המפורשת של הזכויות בדירת המגורים ובתכולתה, מכלל ענייני הרכוש שנכרכו על-ידי המשיב בתביעת הגירושין, לא היה כדי להעיד על הכריכה כי אינה כנה.

7.חרף הנחות אלו, דין העתירה להתקבל.

המשיב בחר לכרוך ענייני רכוש מסוימים בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני. בכך "ניתב" את ענייני הרכוש שכרך בתביעתו (למעט ענייני דירת המגורים ותכולתה, אותם הוציא במפורש מגדר הכריכה) להתדיינות לפני בית הדין, והציב מחסום בפני התדיינות באותם עניינים בבית המשפט. משפנה המשיב לבתי-משפט שונים בתביעות ביחס לעניינים שנכללו בכריכתו, הסיר את המחסום הדיוני אותו הציב, הוא עצמו, בפני מסלול התדיינות זה. משעה שהוסר המחסום הדיוני בידי המשיב, נתפס המשיב כמוותר על הכריכה ומנוע הוא מלטעון כלפי העותרת כי אין היא רשאית להגיש את תביעותיה לבית המשפט לענייני משפחה. כריכתם בתביעת גירושין של ענייני הרכוש (כולם או חלקם) - בהנחה שהן התביעה והן הכריכה עומדות במבחן הכנות - מקנה לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בתביעות הרכושיות שנכרכו בתביעת הגירושין. אך סמכות זו, הנובעת מן הכריכה, מוסיפה להתקיים בידי בית הדין רק כל עוד שבעל תביעת הגירושין נוהג בעצמו כמתחייב מן הכריכה, שאת גבולותיה - וכפועל-יוצא מכך, אף את גדר סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני - תחם הוא עצמו בתביעתו. הווי אומר: אם בעוד תביעתו תלויה ועומדת לפני בית הדין הרבני, תבע את בן-זוגו לפני בית המשפט באיזה מענייני הרכוש שנכרכו על-ידיו בתביעתו לגירושין, מן הדין לראותו כמי שוויתר על הכריכה מכול וכול. הסתמכותו על טענת חוסר סמכות לבית המשפט, בנסיבות כאלה, אינה מתיישבת עם חובתו לנהוג בהליכים שבינו לבין בן-זוגו בדרך מקובלת ובתום לב (השוו בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד לז(2) 1, 10-9). אכן, הדעת אינה סובלת מצב, בו תובע גירושין שכרך בתביעתו ענייני רכוש, וחרף הכריכה הגיש נגד בן-זוגו תביעות בעניינים הכרוכים לבית המשפט, יורשה להסתמך על הכריכה לחסימת דרכו של בן-זוגו להגשת תביעות רכושיות נגדו לבית המשפט. לשון אחר: כריכת ענייני רכוש בתביעת גירושין חייבת להתפרש כמגבילה את זכותם של שני בני הזוג מלתבוע זה את זה, בעניינים הכרוכים, בבית המשפט, ואין היא יכולה להתפרש כמגבילה רק את הנתבע בתביעת גירושין מבלי שתגביל באותה מידה גם את התובע.

לנוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני רואה צורך להסיק כל מסקנות מהימנעותו של בית הדין הרבני להידרש מיוזמתו, עד למתן פסק סופי בתביעת הגירושין ואף עד למועד מתן הגט, להכרעה בענייני הרכוש שנכרכו בתביעת הגירושין. שכן, שלילת סמכותו לשוב ולהידרש לתביעה הרכושית לאחר הגירושין לא נבעה ממהלכי בית הדין, אלא ממהלכי המשיב שבעטיים נתפס המשיב כמוותר על הכריכה. לא נעלם מעיניי, אמנם, שאת התביעה לבית המשפט לענייני משפחה, שסביב הגשתה נתגלעה המחלוקת בשאלה למי מהערכאות נתונה הסמכות לדון בענייני הרכוש, הגישה העותרת כעשרה ימים לפני מועד גירושיה מן המשיב, אך בנסיבות ענייננו, ולנוכח התביעות שהמשיב הקדים והגיש נגדה בבתי-משפט שונים, אין בעובדה זו כדי להשפיע כהוא זה על ההכרעה המתבקשת. לא למותר להעיר, בהקשר זה, כי בקשת המשיב לחלוקת תכולת הדירה, שהוגשה לבית הדין הרבני ביום 29.6.1998 - היינו סמוך לפני מועד הגירושין - הייתה חסרת משמעות לעניין קיום סמכותו של בית הדין מכוחה של הכריכה, שכן זכויות הצדדים בתכולת הדירה, לא זה בלבד שלא נכרכו על-ידי המשיב בתביעת הגירושין, אלא שהן אף הוצאו על-ידיו במפורש מגדר הכריכה.

8.מטעמים אלה, ומבלי לעסוק בטענותיהם האחרות של בעלי הדין, יש לקבל את העתירה ולהפוך את הצו על-תנאי שניתן על-פיה לצו מוחלט. בנסיבות העניין הייתי מחייב את המשיב 3 לשלם לעותרת את הוצאות העתירה בסך כולל של 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט מ' חשין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה .

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.