בג"ץ 7720/09 אלי קבולי נ. המפקח הכללי של משטרת ישראל

מונחת לפניי בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות.

1.

העתירה שבכותרת הוגשה ביום 29.9.2009. ברקע העתירה ניצבת פרשה שהולידה חקירה פלילית בחשד שגורמים שונים, בהם גורמים ברבנות הראשית ובמשטרה, פעלו למתן אישורים כוזבים בדבר עמידתם של מאות אנשי משטרה וצבא קבע בדרישות לקבלת תעודת השכלה תורנית גבוהה. אישורים כוזבים אלה שימשו בסיס למתן הטבות שכר. בעקבות החקירה הוחלט להגיש כתבי אישום נגד חלק מהגורמים המעורבים, ולגבי אחרים – ביניהם העותרים – הומלץ על העמדה לדין משמעתי. כמו-כן, ניתנו (לאחר הליכי שימוע) החלטות פרטניות בדבר הפסקת תשלומן של הטבות השכר (לתיאור נרחב של הפרשה ולדיון בחלק מן ההיבטים הקשורים בה ראו בג"ץ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל – אגף משאבי אנוש (טרם פורסם, 16.11.2010)).

2.

בעתירה נתבקשו שלושה סעדים: הראשון , הימנעות מהעמדתם של העותרים לדין משמעתי; השני , ביטול כתבי התלונה ששוגרו לעותרים, סגירת תיקי החקירה בעניינם וביטול עיכוב קידומם בסולם השכר והדרגות; ו השלישי – כסעד חלופי – העמדת העותרים לדין משמעתי לפני בית דין משמעתי בהרכב שלושה, ולא לפני דן יחיד.

המשיבים הגישו תגובה מקדמית לעתירה, ובה נטען בין היתר כי אין עילה להתערב בהחלטה להעמיד את העותרים לדין משמעתי, וכי העותרים יוכלו להשמיע את טענותיהם בגדרי ההליך המשמעתי עצמו. עוד נטען כי ההחלטה להעמיד את העותרים לדין משמעתי לפני דן יחיד אף-היא אינה מצדיקה התערבות, שכן ביסודה עמדו שיקולים ענייניים וראויים, וכי מכל מקום, לאור התפתחויות שחלו בינתיים, אם מי מהעותרים יחפוץ בכך ניתן יהיה להעביר את הדיון בעניינו לבית הדין למשמעת, זאת בכפוף למגבלות מסוימות.

3.

בהמשך לתגובה זו ניתנו מספר החלטות של בית המשפט (כבוד השופטת מ' נאור) בניסיון לייתר את הדיון בעתירה. עמדות הצדדים שהוגשו בהתאם להחלטות אלה התקרבו לעמק השווה אך התקשו לבוא לנקודת מפגש, זאת לאור המחלוקת שנותרה באשר לתנאים שבהם יועבר הדיון לבית הדין למשמעת. משכך, הורתה כבוד השופטת נאור (ביום 18.1.2010) על העברת התיק לדיון לפני הרכב, תוך שהציעה לצדדים לפעול על-מנת שהעתירה תתייתר ללא "תיווך" של בית המשפט.

ביום 6.6.2010 הוגשה הודעה נוספת מטעם המשיבים, אשר לפיה אין עוד מגבלה על העברת עניינם של העותרים לבית הדין המשמעתי – ככל שהעותרים אמנם חפצים בכך. הודעה זו הובילה לחילופי הודעות נוספות, ולאחר "חבלי לידה" קשים באה הסכמה כי לכל אחד מן העותרים תינתן האפשרות לבחור את הערכאה שתדון בעניינו (דן יחיד או בית הדין למשמעת), וכי טענות העותרים לגבי חשיפתם של השופטים לחומרי חקירה – תתבררנה לפני הערכאה המתאימה. סוף דבר נמחקה העתירה (החלטה מיום 21.9.2010), ונותרה לליבון סוגיית ההוצאות שעודנה במחלוקת.

יצוין כי בינתיים – לאחר שהוסכם על מחיקת העתירה – החליטו המשיבים שלא לקיים הליכים משמעתיים כנגד רוב השוטרים המעורבים (ובהם העותרים).

4.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי שלא לפסוק הוצאות במקרה זה. העותרים מבקשים לבסס את זכאותם להוצאות, בין היתר, על כך שבסופו של דבר הוחלט שלא לקיים נגדם הליכים משמעתיים. בכך, לשיטתם, יש משום היענות לסעד המרכזי שנתבקש בעתירה. אולם, בנסיבות העניין, ובפרט לאור העובדה שהחלטה זו נתקבלה אצל המשיבים רק

לאחר שהעתירה באה אל סוף דרכה, אין לקשור בין הגשת העתירה לבין התוצאה האמורה. נראה כי אמנם – כטענת המשיבים – השינויים שחלו בגישתם אינם פועל יוצא של הגשת העתירה הספציפית, אלא נובעים מבחינה דינאמית ורציפה של השיקולים הכלליים הרלבנטיים, זאת בשים לב להיקפה הרחב של הפרשה, למורכבותה ולרגישותה.

יותר מכך, עיון בכתבי הטענות שבתיק מלמד כי למעשה, לאחר שהוגשה התגובה המקדמית מטעם המשיבים (ביום 19.11.2009), לא עמדו עוד העותרים על שני הסעדים העיקריים שנתבקשו בעתירה, לאמור: הימנעות מהעמדה לדין משמעתי ועיכוב קידומם בסולם הדרגות. מהודעותיהם של העותרים עולה כי לאחר שהוגשה התגובה המקדמית הם מוכנים היו למשוך את העתירה, ובלבד שיינתן להם הסעד החלופי (העמדה לדין לפני בית דין משמעתי) ללא התנאים והמגבלות שנדרשו בתחילה על-ידי המשיבים.

הנה כי כן, אין לקבוע כי עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים להעניק לעותרים את הסעדים הראשון והשני, וממילא, בכל הנוגע לסעדים אלה, לא מתקיים התנאי הרביעי לפסיקת הוצאות שנזכר בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993)).

5.

אין ספק כי בנסיבות מסוימות, גם קבלת הסעד החלופי שנתבקש בעתירה עשויה להצדיק פסיקת הוצאות לטובת העותר (כאשר שיעור ההוצאות עשוי להיות מוש פע מן העובדה שמדובר בסעד חלופי בלבד). אולם בענייננו, גם לגבי הסעד השלישי-החלופי לא שוכנעתי כי הסכמתם של המשיבים נבעה מהגשתה של העתירה. המשיבים טענו מתחילת הדרך כי לפי שיטתם, טענות העותרים אינן מגלות עילה להתערבות בבחירה להעמידם לדין משמעתי לפני דן יחיד. עם זאת, המשיבים היו מוכנים לאפשר העברת הדיון לבית הדין למשמעת, כאשר נכונות זו נומקה בשינוי הנסיבות . לא מצאתי כי טענתם של המשיבים לגבי שינוי הנסיבות אינה סבירה או שנסתרה על-ידי העותרים; כך לגבי עצם הנכונות לקיים את ההליך בבית הדין למשמעת, וכך גם לגבי הודעת המשיבים מיום 6.6.2010 כי אינם עומדים עוד על התנאי שלפיו יחתמו העותרים על מסמך שבו יצהירו על מודעותם למשמעויות הנגזרות מהבאת עניינם לפני בית הדין למשמעת.

כאן רואה אני לנכון לציין, כי אפשר שהיה בידי הצדדים להביא את ההליך לכדי סיום בשלב מוקדם יותר, תוך חסכון בהוצאות ובזמן שיפוטי; ואולם, גם אם כך הדבר, נראה כי האחריות אינה רובצת לפתחה של המשיבה בלבד, אלא גם של העותרים. מכל מקום, בסופו של דבר, לא באו המחלוקות לגבי טענות העותרים לגופו לכדי בירור והכרעה של בית משפט זה, ולאחר עיון בטענות הצדדים, לא שוכנעתי כי הסעד שניתן לעותרים נבע מהגשת העתירה.

לאור כל האמור, באתי לכלל מסקנה כי התוצאה הראויה היא שכל צד יישא בהוצאותיו; וכך אני מורה.