בבית המשפט העליון בירושלים
בג"ץ
7721/07
לפני:
כבוד הרשמת ליאת בנמלך
העותרת:
סקופ קו.איאל בע"מ
נ
ג
ד
המשיבה:
לשכת העיתונאות הממשלתית
בקשה לפסיקת הוצאות
פסק-דין
בפניי בקשת העותרת לפסיקת הוצאות.
עיון בתיק מלמד כי מוסכם על הצדדים שהעתירה מיצתה עצמה (וראו החלטת כב' השופט א' רובינשטיין מיום 14.7.2013), ומכאן כי יש להורות על מחיקתה, אך הם חלוקים בשאלה האם יש לעשות כן תוך חיוב המשיבה בהוצאות.
המשיבה, המתנגדת לחיובה בהוצאות, טוענת כי לא ניתן לראות ב"כללים למתן תעודות מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, לאזרחים ותושבים ישראלים, העוסקים במקצועות התקשורת, באמצעי תקשורת ישראלי, תשע"ג-2013", אשר בעקבות פרסומם ביום 11.7.2013 התייתרה העתירה, משום מתן הסעד אותו ביקשה העותרת. עוד טוענת המשיבה כי העותרת לא מיצתה הליכים טרם הגשת העתירה.
יש צדק בטענת המשיבה כי אין חפיפה מלאה בין הסעדים שהתבקשו בעתירה ובין הסעד שניתן לבסוף בדמות פרסום הכללים הנזכרים. עם זאת, גם המשיבה מסכימה כי הסעדים ניתנו בחלקם (ביטול הדרישה ל"משרה מלאה"). כן קשה להתעלם מכך שבהחלטה מיום 14.4.2010, מועד הדיון בעתירה, נקבע כי המשיבה תגיש תגובה משלימה בשים לב "להערות שנשמעו במהלך הדיון", ובהודעה המעדכנת שהוגשה בעקבות כך צוין כי "לאור הערותיו של בית המשפט כפי שהושמעו בדיון האחרון, החליטה המשיבה לערוך בחינה מחודשת של נושא של קביעת הפרמטרים למתן תעודות עיתונאי במדיה של האינטרנט". על רקע זה קשה לקבל את טענתה המשתמעת של המשיבה כי אין קשר ישיר בין הבחינה המחודשת של הכללים והקמתה של הוועדה המייעצת ובין העתירה. כן לא מצאתי לקבל את הטענה כי אין מקום לפסוק הוצאות בשל אי מיצוי הליכים, ויצוין בהקשר זה כי המשיבה לא העלתה טענת סף כאמור בתגובתה המקדמית ועוד יוזכר כי העתירה היתה תלויה ועומדת כשש שנים והתקיים בה דיון לגופם של דברים.
נוכח כל האמור לעיל ולאחר עיון בכל החומר שבתיק סבורני כי נתקיימו בענייננו אמות המידה שנקבעו לעניין פסיקת הוצאות (ראו בג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים , פסקה 5 (21.4.2010)).
אשר לסכום ההוצאות - בהקשר זה יש לקחת בחשבון כי העתירה היתה תלויה ועומדת כשש שנים; כי העותרים הגישו בגדרה מספר כתבי טענות; וכי התקיים בה דיון אחד בפני הרכב.
מנגד יש לקחת בחשבון כי הסעדים שנתבקשו לא ניתנו לעותרת במלואם; כי
העותרת לא העלתה כל טענה לגבי הוצאותיה בפועל, וממילא גם לא הציגה תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין זה. כן יש ליתן משקל לכך שההליך בא אל קיצו מבלי שנדרשה הכרעה שיפוטית לגופם של דברים. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון בכל המסמכים שבתיק ובטענות הצדדים, מצאתי כי ראוי לחייב את המשיבה לשלם לעותרת סכום של 5,000 ש"ח בגין שכר-טרחת עורך דין וסכום נוסף של 2,000 ש"ח בגין הוצאות המשפט.
סיכומם של דברים - העתירה נמחקת. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך-דין ובהוצאות העותרת בסכומים כאמור, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.
ניתנה היום, ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013).
ליאת בנמלך
ר ש מ ת