בג"ץ 7722/05 שאול בר אילן נ. ממשלת ישראל

השופט א' ריבלין:

העותרים משיגים על חוקתיות הוראות חוק ישום תכנית ההתנתקות התשס"ה-2005 (להלן: החוק) והצווים שנתנו על פיו, ככל שאלה מתירים פינוי ילדים מגוש קטיף ומצפון השומרון. הם סבורים כי כל החלטה על פינוי הילדים מן האזורים האלה בטלה, משלא ניתן משקל ראוי לאפשרות שיגרם נזק בלתי הפיך לילדים המפונים. העותרים מצביעים על הפגיעה הנפשית הקשה בילדים הנעקרים מנוף ילדותם, על הקושי שבאי-הודאות שבפניה הם עומדים, על אובדן האמון, ועל קשיי ההסתגלות שהם צפויים להם. לדעתם יש בכל אלה משום פגיעה בלתי מידתית בזכויות חוקתיות.

בצדק משיבה המדינה כי ראוי היה להם, לעותרים להביא את הסוגיות האלה להכרעת בית המשפט מבעוד מועד. חוק יישום ההתנתקות התקבל בכנסת ביום 16.2.05 ופורסם ב"רשומות" ביום 18.2.05. ביום 20.2.05 הותקנו צווים שקבעו את מועד הפינוי ליום 20.7.05 (ולאחר מכן ליום 15.8.05). העותרים הגישו את עתירתם רק ביום 14.8.05. הם נמנעו מלהעלות את טענותיהם בעת שנדונה שאלת חוקתיות החוק בתיק בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' הכנסת והעתירות שנלוו לו. וחשוב יותר – שאלת הפגיעה בזכויות האדם של הישראלים המפונים, בגירים כקטינים, עמדה לנגד עיני בית המשפט באותה פרשה:

"הגענו למסקנה, כי חוק יישום ההתנתקות פוגע בזכויות האדם של הישראלים המפונים. במרכזן של פגיעות אלה עומדות הפגיעות בזכותם לכבוד ולקניין. בחינת חוקתיותן של פגיעות אלה הינה שפיטה. עם זאת, הגענו למסקנה כי על רקע הפיצוי הראוי המובטח בחוק (כפוף לתיקונים מספר עליהם נעמוד בהמשך) ועל רקע זמניותה של התפיסה הלוחמתית, הפגיעה בזכויותיהם של הישראלים המפונים מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה ..."

ועוד אמרנו:

"מודעים אנו לכך, כי חוק הכנסת, החלטות הממשלה וצווי הפינוי של ראש הממשלה ושר הביטחון פוגעים קשות בישראלים המפונים. בין אם מסכימים לדרכם של הישראלים המפונים, ובין אם מתנגדים לה, מבינים אנו את כאבם. מאחורי החוק עומד האדם. בו צריכה לטפל החברה הישראלית כולה. הדגשנו את אופייה ההיסטורי של ההחלטה על ההתנתקות. מן הראוי להדגיש גם את אופייה הטראומטי. הציבור הישראלי, על כל גווניו והשקפותיו, צריך לעסוק בכך. כך מתבקש מערכינו היהודיים; כך מתבקש מערכינו הדמוקרטיים."

אכן ההשפעה הנפשית של הפינוי על הקטינים אינה קלה. עמדנו עליה בפרשת המועצה האזורית חוף עזה :

"גם הקטינים נדרשים להתמודד עם החוויה הרגשית הכרוכה בפינוי כפוי. גם הקטינים נדרשים לעזור את מקום מגוריהם, להיפרד מחבריהם, להיפרד ממחנכיהם וממוריהם, ולמעשה, מכל מרקם החיים שאותו הכירו – ולעיתים היחיד שהכירו מאז נולדו – ולעבור למקום חדש, לא מוכר, על כל החששות והפחדים הכרוכים בכך. זאת ועוד: השפעתו הקשה של הפינוי על קטינים אינה מצטמצמת להשלכותיו הישירות; יש לה גם השלכות עקיפות, נוכח החוויה שעוברים הוריהם בד בבד עימם. קטינים, ובעיקר אלה הרכים בשנים, רואים בהורים את מעוזם ואת המקור לביטחון בחייהם. הסדקים העלולים להיגרם לדימוי ההורי האיתן עקב הפינוי, אף הם כרוכים בפגיעה נשפית אפשרית לקטינים, ואין להתעלם ממנה."

הקביעה שבאה באותה פרשה כי אין מקום להתערבות בית המשפט בהוראת החוק הנוגעות לפינוי עצמו, נכונה איפוא גם בכל הנוגע לפינויים של קטינים. הפגיעה בזכויותיהם, כמו הפגיעה בזכויותיהם של הישראלים האחרים המפונים, מקימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. השאלות אותן מעלה העתירה הוכרעו. זאת ועוד: כפי שמציינת המדינה, בצדק, הסעד אותו מבקשים העותרים ואשר על לפיו יאסר פינויים של קטינים במסגרת החוק, בעוד שיותר פינוי התושבים הבגירים, הוא סעד בלתי סביר.

מכל הטעמים האלה יש לדחות את העתירה.