בג"ץ 7735/98 מונה מסמח נ. המושל הצבאי לאזור רצועת עזה

בפני בקשה למחיקת העתירה ולחיוב המשיבים בהוצאות העותרים בהגשת עתירה זו.

עניינה של העתירה היא בקשת העותר מספר 2 להכנס לרצועת עזה דרך מעבר רפיח לצורך ביקור אשתו, העותרת מספר 1, הנמצאת באיזור חבל עזה.

העתירה הוגשה ביום 7.12.98. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן הורתה למשיב להגיש תוך חמישה עשר ימים את תגובתו הן לבקשה לצו ביניים, הן לבקשה לצו על תנאי. ביום 24.12.98 הגיש המשיב את תגובתו, לפיה העותר מספר 2 יכול להכנס לחבל עזה ועל כן אין צורך בדיון בעתירה.

בעקבות כך הגיש בא-כוח העותרים בקשה למחיקת העתירה ולחיוב המשיב בהוצאות העותרים. בא-כוח העותרים נימק את בקשתו בכך שהעותרים פנו בצינורות המקובלים לקבלת האישור. משלא נענו, פנה בא כוחם למשיב ביום 12.11.98, ומשלא נענה, המציא את העתירה לעיונו של המשיב ביום 17.11.98. גם דבר זה לא הועיל, ועל כן הוגשה העתירה.

באת כוח המשיב בתגובתה לבקשה טוענת, כי אין מקום לחייב את המשיב בהוצאות. לטענתה, הגישה העותרת בקשה בצינורות המקובלים, אך נפל פגם בבקשה. לדבריה, כאשר מתבקש רשיון ביקור, יש צורך בתעודת מעבר אשר תאפשר את חזרת מבקש הרשיון למדינה ממנה בא עם תום הביקור. לדברי באת כוח המשיב, נפל פגם בתעודת המעבר המצרית, ועל כן סורבה הבקשה. לטענתה, הודיע המשיב לבא כוח העותר על התקלה, וכיוון שטרם הומצאה תעודת מעבר כנדרש, לא ניתן אישור לביקור העותר.

בא כוח העותרים הגיב לתגובת המשיב וציין, כי הבקשה הוחזרה כאשר כתוב עליה בעברית "אין אשרה ל8- חודשים", ללא חתימה. לטענתו הן הוא עצמו, הן נציג היועץ המשפטי של המשיב, הן באת כוח המשיב בהליך זה, לא הבינו בזמנו כי פירוש ההערה היא כי נדרשת תעודת מעבר מצרית לתקופה ארוכה יותר, והבקשה הוגשה שלוש פעמים על פי הנחיות בא כוח המשיב. רק לאחר מכן הובהרה ההערה.

נראה לי, כי יש מקום לחיוב המשיב בהוצאות. אומנם, בתגובה ראשונית לעתירה נאמר, כי אין מניעה לכניסתו של העותר לביקור. אולם, בדיקה זו נעשתה רק לאחר הגשת העתירה, כאשר בא-כוח העותר פנה באופן רשמי למשיב חודש קודם לכן, ולדבריו, עשו כן העותרים קודם שפנו אליו.

גם לאחר הגשת העתירה ולאחר שהמשיב הבהיר כי העותר רשאי להכנס, סורבו שוב ושוב בקשות העותרים, מבלי שאף באי כוח המשיב עצמו הבינו את סיבת הסירוב. ואכן, רק ביום 11.1.99 שלח סגן היועץ המשפטי למשיב מכתב לבא כוח העותרים, בו הבהיר את ההערה האמורה.

נראה, כי יש מקום שהעותרים, שפנו בדרכים המקובלות, אך דרישתם נענתה רק לאחר ששכרו שירותיו של עורך דין, ופנו לבית המשפט הגבוה לצדק, יפוצו על ההוצאות שנגרמו להם. דווקא התגובה המהירה יחסית מצביעה על כך שבירור זה ניתן היה לערוך עם פנייתו של בא כוח העותרים למשיב. עם זאת, כיוון שאכן, לאחר הגשת העתירה, הטיפול היה מהיר יחסית, אני מחייבת את המשיב לשאת בהוצאות העותרים בסך 3,500 שקלים.

העתירה נמחקת.