בג"ץ 775/08 פלוני נ. פלוני

השופט א' גרוניס:

1.

עתירה נגד פסק דינו של המשיב 2 (להלן - בית הדין לערעורים ), שדחה את ערעורו של העותר על פסק דינו של המשיב 3 (להלן - בית הדין בטייבה ). הערעור שנדחה הופנה נגד קביעתו של בית הדין בטייבה, לפיה הסכם החיים המשותפים בין העותר למשיבה 1 מחייב את הצדדים ומקנה למשיבה 1 את הזכויות בחלקה 3 בגוש 8708 באדמות מייסר (להלן – החלקה ).

2.

ביום 30.12.93 כרתו העותר והמשיבה 1 הסכם, אותו כינו "הסכם חיים משותפים" (להלן – ההסכם הראשון ). ההסכם הראשון הסדיר עניינים שונים בנוגע לחייהם המשותפים של העותר והמשיבה 1 כבני זוג. סעיף 4 להסכם הראשון קבע כי העותר מתחייב להעביר במהירות האפשרית את כל זכויותיו בחלקה על שם המשיבה 1, ללא תמורה, וכן לרשום הערת אזהרה על שמה תוך שבועיים מיום עריכת ההסכם. ביום 15.1.94 כרתו העותר והמשיבה 1 הסכם נישואין (להלן – ההסכם השני ). עניין העברת הזכויות בחלקה לא הוזכר כלל בהסכם השני. במועד לא ידוע עלו יחסי בני הזוג על שרטון. בשנת 1998 הגישה המשיבה 1 לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה תביעה נגד העותר לסעדים כספיים וכן לסעד הצהרתי בנוגע לזכויותיה בחלקה. בית המשפט קבע כי אין לו סמכות עניינית לדון בתביעה וכי הסמכות נתונה לבית הדין השרעי. המשיבה 1 הגישה לבית הדין השרעי בעכו תביעת מזונות נגד העותר. בית הדין השרעי בעכו קבע כי העותר והמשיבה 1 נישאו על פי הסכם הנישואין שנכרת ביניהם בתאריך 15.1.94, הוא ההסכם השני, וחייב את העותר במזונות לטובת המשיבה 1 ושני ילדיהם הקטינים.

3.

בהמשך הגיש העותר לבית הדין בטייבה תביעה לבוררות נגד המשיבה. במקביל, הגיש העותר לבית הדין השרעי בנצרת תביעה לסעד הצהרתי - הכרזה על בטלות ההסכם הראשון - בטענה כי ההסכם הראשון נערך לפני הנישואין ואינו מחייב את הצדדים לאור כריתתו של ההסכם השני. ביום 17.5.05 הוציא בית הדין השרעי בנצרת צו מניעה זמני, בו נאסר על המשיבה 1 לעשות כל פעולה בחלקה. העותר הודיע לבית הדין בטייבה על ההליך בבית הדין השרעי בנצרת. בית הדין בטייבה דן בתביעה, החליט על גירושין בין העותר למשיבה 1, וקבע לעניין הזכויות כי ההסכם הראשון מחייב את הצדדים. העותר הגיש ערעור לבית הדין לערעורים על הקביעה של בית הדין בטייבה בנוגע לתוקפו של ההסכם הראשון. בית הדין לערעורים קיבל את ערעורו של המשיב והחזיר את העניין לבית הדין בטייבה, כדי שהאחרון ישמע הוכחות לעניין הסיווג המשפטי של תניה בהסכם הראשון, בה התחייב העותר להעביר למשיבה 1 את הזכויות בחלקה. לאחר שמיעת הוכחות, הכריע בית הדין בטייבה כי העברת הזכויות בחלקה מהווה מוהר, ועל כן זכאית המשיבה 1 לקבל את הזכויות בחלקה. לאור קביעה זו, החליט בית הדין השרעי בנצרת כי התביעה לסעד הצהרתי שנדונה בפניו התייתרה. העותר ערער על הכרעתו של בית הדין בטייבה לבית הדין לערעורים. לטענתו, שגה בית הדין בטייבה בכך שהתעלם מן העובדה כי הסוגיה תלויה ועומדת בפני בית הדין השרעי בנצרת. בית הדין לערעורים לא מצא מקום להתערב בממצאיו של בית הדין בטייבה ודחה את הערעור. בהחלטתו, התבסס בית הדין לערעורים, בין היתר, על תצהיר של העותר מיום 19.6.00, אותו הגישה המשיבה 1. את התצהיר הכין העותר במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית המשפט לענייני משפחה, ובו הצהיר כי ההסכם הראשון מחייב אותו וכן שהעברת הזכויות בחלקה מהווה מוהר.

4.

בעתירתו טוען העותר כי שגו המשיבים בכך שהכריעו בשאלת הזכויות בחלקה שעה שהעניין היה תלוי ועומד בפני בית הדין השרעי בנצרת. בנוסף, מלין העותר על השימוש אותו עשה בית הדין לערעורים בתצהיר מיום 19.6.00. לטענתו, תצהיר זה לא הוצג בערכאה הדיונית והעותר לא קיבל הזדמנות להגיב עליו. כמו כן, טוען העותר שטעו המשיבים גם לגופו של עניין, בכך שנתנו תוקף על פי הדין השרעי להסכם הראשון, על אף שאינו מהווה הסכם נישואין.

5.

דין העתירה להידחות. העותר מנוע מלהעלות טענה בדבר עניין תלוי ועומד, הואיל והעותר עצמו יזם הן את ההליך בפני בית הדין השרעי בנצרת והן את ההליך בפני בית הדין בטייבה. משהעותר הוא שהגיש שני הליכים נפרדים בבית דין שונים ובלא הסבר ממשי בצורך בשניהם, אין לו להלין על כך שנפלה הכרעה בבית הדין בטייבה. זאת ועוד, העותר מנוע מלהעלות אף את הטענה המהותית, לפיה אין להסכם הראשון תוקף. בסעיף 3 לתצהירו מיום 19.6.00 הצהיר העותר כי "ביום 30.11.93 נחתם הסכם נישואין שאושר על ידי בית הדין השרעי בעכו וקיבל בכך תוקף של הסכם נישואין לכל דבר". בסעיף 5 לתצהירו הצהיר העותר כי "חלקת האדמה מהווה בפני עצמה מוהר מידי לפי דיני האיסלאם" (ההדגשה במקור). זאת ועוד, העותר והמשיבה 1 חתמו ביום 28.6.02 על הסכם פשרה. סעיף 2 להסכם הפשרה קובע כי "בני הזוג מצהירים כי ההסכם שנערך ביניהם מתאריך 30/12/1993 עדיין קיים ומחייב את הצדדים". ברי, כי לאור מסמכים אלה, עליהם חתום העותר, מנוע הוא מלהעלות בפנינו טענה שנוגדת את תוכנם. די בכך על מנת להביא לדחייתה של העתירה. אין, על כן, צורך לדון בשאלה האם העותר הצביע על עילה המצדיקה התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק הדין של בית הדין הדתי.

6.

יוער, כי תצהירו של העותר מיום 19.6.00 וכן הסכם הפשרה מיום 28.6.02 לא צורפו לעתירה. קיומו של הסכם הפשרה אף לא הוזכר כלל בעתירה. כלומר העותר לא חשף בעתירתו את מלוא התמונה העובדתית. מסמכים אלה צורפו על ידי העותר רק בעקבות החלטה מיום 6.5.08. אפשר שניתן היה לדחות את העתירה מן הטעם של חוסר ניקיון כפיים.

7.

לפיכך, העתירה נדחית על הסף.