בג"ץ 7761/16 תנו לחיות לחיות נ. שר החקלאות ופיתוח הכפר

העתירה התייתרה ונמחקה, ונותרה על הפרק בקשת העותרת לפסיקת הוצאות.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובכל החומר שבתיק, החלטתי לחייב את המשיב 1 בהוצאות, אם כי בשיעור מתון יחסית.

לטענת המשיב 1, המתנגד לבקשה, לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין מתן הסעד - פרסום "קול קורא" להקצאת תקציב לפי סעיף 14א לחוק צער בעל חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 - וגם ללא הגשת העתירה היה זה מתפרסם במועד שפורסם (כחודש לאחר הגשת העתירה). ואולם, גם אם כך הוא, הרי שנוכח השתלשלות הדברים המתוארת בעתירה (ובפרט האמור בסעיפים 8 ו- 32 עד 37 לעתירה), כמו גם העובדה שהפרסום נערך לקראת סיומה של השנה הרלבנטית, ואף בהתחשב בנטען בתגובת המשיב 1, סבורה אני כי המשיב 1 לא סתר את ההנחה הקמה נוכח מתן הסעד, ולפיה הגשת העתירה היתה מוצדקת, עת הוגשה, בראייה סבירה ואובייקטיבית (השוו בג"ץ 5227/14 ד"ר שמעון מימון נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות , פסקה 2 (7.6.2015)). על כן יש מקום לטעמי לחייב את המשיב 1 בהוצאות העותרת.

יחד עם זאת, לעניין שיעור ההוצאות יש ליתן משקל לכך שהמשיב 1 נערך לפרסום "הקול הקורא" קודם להגשת העתירה, ולפיכך זו התייתרה סמוך לאחר מכן, כמו גם לכך שלא התקיים בעתירה דיון, על העלויות הכרוכות בכך, לכך שלא נדרשה הכרעה שיפוטית לגופם של דברים, ולכך שהעותרת לא ציינה מה היו הוצאותיה בפועל.

בנסיבות העניין ולאחר שאיזנתי בין כל השיקולים הצריכים לעניין ישא המשיב 1 בשכר טרחת עורך-דין ובהוצאות העותרת בסך כולל של 6,000 ש"ח.