בג"ץ 78/99 סקרטרבה לריסה נ. שר הפנים

בפני בקשה לחיוב המשיב בהוצאות העותרות.

1.ביום 5.1.99 הגישו העותרות, אם ובתה בת השבע, עתירה להורות למשיב להכיר בזכותן לקבלת תעודת עולה, או אזרחות ישראלית, או מעמד של תושבות קבע בישראל. זאת מכח היותה של העותרת מספר 1 ידועה בציבור של אזרח ישראלי (שהלך לעולמו) ואם בתו, העותרת מספר 2. בעתירתן טענו העותרות, כי מאז 17.7.97 הן פונות, באמצעות עורכי דינן, למשיב ואינן נענות.

2.המשיב נאות למתן צו ביניים שימנע את גירוש עותרות מן הארץ עד לדיון בעתירתן, אך גרס, כי יש לדחות את העתירה. בהודעה שמסר לבית המשפט ביום 9.8.99 הבחין המשיב בין הבת, שהיא "ככל הנראה בת לאב יהודי שהיה לאזרח ישראלי וככזאת היא אזרחית ישראלית" לבין האם: הבת זכאית לאזרחות, אך זו לא תוענק לה אלא אם תסכים האם לכך שימונה לבת אפוטרופוס והוא יתן את הסכמתו לשהיית הבת בישראל. האם לעומתה, אינה זכאית לדבר - לא מכח היותה ידועה בציבור של ישראלי ולא מכח היותה אם לקטינה שהיא אזרחית ישראלית.

3.ביום 12.8.99 נתן בית המשפט העליון צו על תנאי בעתירה והורה למשיב להגיש את תגובתו תוך ארבעים וחמישה ימים. תגובה כאמור לא ניתנה, אך ביום 9.11.99 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים, ולפיה הוסכם, כי העותרת מספר 2 תזכה לאזרחות ישראלית ואילו העותרת מספר 1 תזכה, לפנים משורת הדין, למעמד בישראל, מכח הסדר הדומה במהותו להסדר המדורג החל על אזרח זר שנישא לתושב ישראל. הענקת מעמד זה לעותרת מספר 1 נומקה ב"נסיבות המיוחדות של המקרה - העובדה שהעותרות שהו בישראל זמן רב מבלי שהתקבלה החלטה בעניינן ובינתיים החלה העותרת 2 ללמוד בבית ספר בישראל והתאקלמה בארץ". הצדדים ביקשו כי להסכמה זו יינתן תוקף של פסק דין, כי העתירה תימחק וכי סוגיית פסיקת ההוצאות תידון בנפרד. ביום 17.11.99 נתנה הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ תוקף של פסק דין להסכמה האמורה והורתה על מחיקת העתירה. כעת הגיעה העת לדון בסוגיית ההוצאות.

4.העותרות טוענות, כי עתירתן הוגשה בלית ברירה, לאחר שחלפו כשנתיים וחצי בלא שפניותיהן למשיב זכו למענה כלשהו. המשיב טוען, לעומתן, כי עמדתו הראשונית היתה ראויה ומעוגנת בחוק, וכי בשל המורכבות העובדתית והמשפטית של המקרה התארך הטיפול בבקשת העותרות. לעניין זה מוסיף המשיב, כי למן הרגע הראשון הובהר כי העותרת מספר 2 זכאית לאזרחות, וכי העותרות שהו בישראל משך תקופה ארוכה שלא כדין ו"כפו" על המשיב להעניק להן מעמד. בשל כך ובשל כך שההיענות לבקשת העותרות היתה חלקית ולפנים משורת הדין , טוען המשיב, כי אין מקום לפסוק לעותרות הוצאות.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי העותרות זכאיות להוצאות. אין חולק על כך, כי בקשתן של העותרות היתה תלויה ועומדת מאז יולי 1997. אין חולק גם, כי עד מועד הגשת העתירה (ינואר 1999) לא נענו העותרות לגופו של עניין (איני רואה מענה ענייני באמירה, כי העותרת מספר 2, שבמועד הגשת העתירה היתה יתומה מאב וכבת חמש וחצי, זכאית לאזרחות ישראלית אותה תוכל לממש אם תינתק מאמה ויימצא לה אפוטרופוס ישראלי). העותרות ובאי כוחן שבו ופנו למשיב בבקשה לקבלת מענה. בבקשות החוזרות והנשנות הדגישו את הקושי והמצוקה אליהן נקלעו עקב השיהוי במענה - בין ברמה המעשית ובין ברמה האישית. רק כשבעה חודשים לאחר הגשת העתירה (ולמעלה משנתיים מאז פנו אליו העותרות) הודיע המשיב לראשונה מהי עמדתו לגופו של עניין, ומעמדה זו נסוג משהוצא צו על תנאי. אפשר שהיענותו לעותרות היא לפנים משורת הדין - משנמחקה העתירה לא הגיע העניין לכלל דיון וממילא לא הוכרע. מכל מקום, השתהותו במתן מענה לעותרות הסבה להן טרחה והוצאות והותירה אותן במצב של אי ודאות משך תקופה בלתי מבוטלת. גם הגשת העתירה לא הביאה את העניין לכלל סיום ורק קיומו של דיון והוצאת הצו על תנאי (יחד עם חלוף הזמן) הכריעו את הכף. בנסיבות אלו, ובהסתמך על העקרונות שנקבעו בבג"ץ 842/93, אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 מצאתי לנכון לחייב את המשיב לשלם לעותרות סך של 7,500 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום ההחלטה ועד ליום ביצוע התשלום בפועל .