בג"ץ 7866/01 סאמיה אסעד גאבר נ. משרד הפנים

השופט מ' חשין:

העותרים שלפנינו הם אם ושבעת ילדיה, כולם אזרחי ארצות-הברית. הילדים הם ילידי השנים, 1985, 1986, 1987, 1989, 1996, 1997 ו1998-. אתמול, מוצאי-שבת, בשעות אחרי הצהרים או הערב, הגיעו השמונה בטיסה מארצות-הברית וביקשו להיכנס ארצה. משרד הפנים סירב להתיר את כניסתם לישראל, אלא אם יופקד סך של 100,000 ש"ח במזומן או ערבות בנקאית על אותו סכום, להבטחת יציאתם את הארץ. העותרים לא יכולים היו, לדבריהם, לעמוד בתנאי זה, ומכאן העתירה שלפנינו. בקשת העותרים היא כי יוצא צו על-תנאי ולפיו יינתן לעותרים להיכנס לישראל עד ליציאתם את הארץ ביום 15.11.2001, ובה בעת יוצא צו ביניים אשר ימנע את גירושם של העותרים מן הארץ עד להחלטה אחרת.

העתירה הובאה לפניי אתמול בשעות הערב, והחלטתי כי הבקשה למתן צו ביניים תישמע היום, יום ראשון 14.10.2001. מששמעתי את הבקשה, סברתי כי ראוי שהעתירה תישמע לפני מושב שלושה, וכך נתכנסנו אנחנו השלושה לשמיעת טיעוניהם של באי-כוח בעלי הדין.

לטענת העותרים אין הצדק למניעת כניסתם לישראל. הם לא באו אלא לביקור בן חודש בישראל ומטרתם פגישה עם הסב והסבתא של הילדים המתגוררים בירושלים. ביום 15.11.2001 עומדים הם לעזוב את הארץ בדרכם חזרה לארצות-הברית, ולעניין זה אף צירפו לעתירתם צילום אישור ולפיו נקנה עבורם כרטיס לנסיעה חזרה לארצות הברית ביום המיועד.

המדינה מתנגדת לעתירה, ושמענו מפי באת-כוחה רקע עובדתי שזיכרו לא בא בעתירה. מסתבר כי העותרת וילדיה שהו בארץ שלא כדין חמש שנים, וכי שניים מילדיה אף נולדו בארץ (בשנים 1997 ו1998-). לפני כארבעה חודשים עזבו האישה וילדיה את הארץ בדרכם לארצות-הברית והנה זה חזרו עתה לארץ. מה טעם אפוא חזרו ארצה לאחר כארבעה חודשים בלבד? לדברי העותרים, כאמור, באו הם ארצה לביקור הסב והסבתא המתגוררים בירושלים, אך לא שמענו מפיהם הסבר ראוי מה טעם היה עליהם לחזור ארצה לאחר ארבעה חודשים שהיו בארצות-הברית, ולאחר ששהו בארץ כחמש שנים. אכן, לטענתם מצבם הרפואי של הסב והסבתא אינו בטוב, אך לא שמענו מפיהם מה נשתנה במצב בריאותם של הסבתא והסב. מאז עזבו את הארץ לפני כארבעה חודשים ועד עתה. יתר-על-כן, לדברי באת-כוח המדינה הביאו העותרים עימהם 14 מזוודות "ענקיות" (כתיאורה של באת-כוח המדינה), והגם שהמדובר הוא בשמונה אנשים, קשה להלום שהעותרים נזקקים לציוד כה רב לביקור בן חודש ימים. אם כך ככלל, לא כל שכן שהמזוודות מכילות בגדים חדשים לרוב. משנשאלה העותרת כיצד זה שהוציאה את הילדים (הבוגרים) מבתי הספר שהם לומדים בהם, לא שמענו מפי בא-כוחה אלא תשובה מגומגמת באשר ל"לימודי בית".

ועל כל אלה: הסב והסבתא הם הורי בעלה של העותרת ואבי הילדים. תמיהה היא כיצד זה שדווקא בנם של הסב והסבתא לא בא עם משפחתו ארצה לביקור הוריו שבריאותם רופפת. משהפנינו שאלה בעניין זה לבא-כוח העותרים, תשובתו הייתה כי האב עסוק בעסקיו ועל-כן לא יכול היה להיפנות ולבוא ארצה עם משפחתו. תשובה זו מוזרה משהו: שהכלה ושבעת הנכדים יבואו ארצה ואילו הבן לא יבוא לבקר את הוריו שעה שמטרת הביקור אינה אלא להתראות עם הזקנים?

בתיתנו דעתנו לכל אלה, לא נוכל לומר כי שגגה יצאה מלפני משרד הפנים בהחליטו את שהחליט, מחשש שמא מגמת פניהם של העותרים היא להשתקעות מחדש בארץ. נזכור שהעותרים שהו בארץ שלא כדין כחמש שנים ומעשי עבר יכול שיעידו על כוונה לעתיד. אכן, לא נמצא לנו פגם בהחלטתו של משרד הפנים להבטיח את צאתם של העותרים מן הארץ, ומכאן שהדרישה למתן ערבות כספית דרישה שלעניין היא.

טוען בא-כוח העותרים כי אין ביכולתם של העותרים לגייס סכום כה רב למתן הערבות, ואולם מששאלנוהו מה סכום נכונים העותרים להעמיד כדי להבטיח את צאתם מן הארץ כדבריהם, לא השיב עורך-דין טנוס לשאלה. אין לנו אלא לחזור על דברים שהעירה חברתנו השופטת שטרסברג-כהן בעת הדיון, לאמור: המדובר אינו אלא בהבטחת יציאתם של העותרים מן הארץ, שעה שלדבריהם עומדים הם לצאת את הארץ ביום 15 בנובמבר. ואם אין למשפחה, לקרובים ולידידים אפשרות ליתן ערבות לדבר שהוא מובטח, כביכול, כיצד זה שהעותרים מבקשים שמשרד הפנים יאמין להם? בא-כוח העותרים הודיענו כי יעלה בידו למצוא ערבים אשר יחתמו על ערבות להתחייבות צאתם של העותרים מן הארץ, אך בשים לב לנסיבות העניין, לא נוכל למצוא פגם בשיקול דעתו של משרד הפנים שעה שמסרב הוא לקבל התחייבות גרידא תחת כסף מזומן או ערבות בנקאית.

כללם של דברים: לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטה של משרד הפנים ואנו מחליטים לדחות את העתירה.

היום, כ"ז בתשרי תשס"ב (14.10.2001).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

01078660. G02

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו

בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444