בג"ץ 7868/95 יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ. עזבון המנוח משה

1.המבקשת היא חברה אשר עסקה ברכישת קרקעות בשטחי יהודה שומרון ובפיתוחן (להלן: החברה). בבית המשפט קמא, הגישו המשיבים מס' 1 ו- 2 (להלן: התובעים) תביעה כנגד החברה, וכנגד המשיבים מס' 3 - 9.

על פי האמור בכתב התביעה, בשנת 81', התקשר משה קובלר ז"ל (להלן: הקונה) עם החברה בשני חוזים לרכישת מגרשים בישוב שערי תקווה, אשר עמד לקום באותה תקופה. כתב התביעה מפרט השתלשלות עניינים מורכבת שבסיומה, כך נטען, המגרשים אשר היו אמורים להמסר לקונה לא נמסרו לידיו, ואף מגרשים אחרים שנקבעו כתחליף להם, נמסרו בסופו של דבר לידי אחרים.

המשיבים מס' 3 - 9 הם, כאמור, הנתבעים בבית המשפט דלמטה. חלקם היו בעלי תפקידים הקשורים לחברה בזמנים שונים, והאחרים הם אלה שקיבלו חזקה במגרשים אשר היו מיועדים לקונה, לטענת התובעים.

2.בבית משפט קמא בקשו התובעים שני סעדים. ראשית, התבקש בית המשפט להצהיר כי התובעים הם בעלי הזכויות במגרשים מסויימים. שנית, נדרשו חלק מהנתבעים לשלם פיצויים לתובעים.

בעקבות הגשת כתב התביעה, הגיש המשיב מס' 9 בקשה לבית משפט קמא להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט השלום, בטענה כי לו הסמכות העניינית לדון בתובענה. בית המשפט דלמטה נעתר לבקשה בחלקה, והורה להעביר את הדיון בסעד הכספי לבית המשפט השלום. אשר לסעד ההצהרתי שנתבע, סבר בית המשפט קמא כי מדובר "בשאלת בעלות או זכויות על מקרקעין", ולפיכך מצויה התביעה לסעד ההצהרתי בסמכותו הבלעדית של בית המשפט המחוזי. לאור זאת, דחה בית המשפט קמא את הבקשה להעביר את הדיון בתביעה לסעד זה לבית משפט השלום. על ההחלטה שלא להעביר את הדיון בסעד ההצהרתי לבית המשפט השלום הוגשה הבקשה לרשות ערעור שלפני.

3.לאחר שעניינתי בבקשה ובחומר שצורף לה, החלטתי להעניק רשות לערער, דנתי בבקשה כבערעור, והחלטתי לקבל את הערעור. להלן, אפרט את הנימוקים אשר הביאוני למסקנתי זו.

המגרשים שבמחלוקת מצויים בתחומי יהודה ושומרון. השטח הרלבנטי כולו רשום בספרי המקרקעין על שמו של תושב מקומי. בהליך משפטי אחר, בבית המשפט המחוזי בירושלים, נקבע כי החברה זכאית כלפי אותו אדם להרשם כבעלים של השטח. ברם, מסיבה זו או אחרת, טרם נרשמו זכויות החברה בספרי המקרקעין, והשטח נותר רשום על שמו של אותו תושב מקומי. עוד ראוי לציין כי חלוקת השטח למגרשים לא רשומה בספרי המקרקעין, וטרם נעשו הליכי חלוקה.

במצב הדברים הנוכחי, הדיון בסעד ההצהרתי המבוקש אין פירושו הכרעה בזכויות קניניות. כל עוד לא חולק שטח המריבה למגרשים בספרי רשם המקרקעין, אין התובעים יכולים להחשב כבעלים של מגרשים מסויימים באותו שטח. ממילא, בשלב זה, יכול בית המשפט לדון ולהכריע אך ורק בשאלת זכויותיהם החוזיות של התובעים כנגד החברה.

כאשר הסעד המבוקש בתביעה שייך כל כולו למישור הזכויות החוזיות שבין התובעים לחברה, ולא לאישור "זכויות במקרקעין" כמובנן בדין הישראלי, אין התביעה נכנסת בגדרן של "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" כמובנם בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984-, ואין מניעה עקרונית כי בית משפט שלום ידון בה. מאחר ומוסכם על הצדדים כי שווי הזכויות שבמחלוקת במועד הגשת התביעה היה בתחום סמכותו של בית המשפט השלום, צודקת החברה בטענתה כי יש להורות על העברת הדיון.

4.ברור, כי במקרה הנוכחי העברת הדיון, וקביעת דיון מאוחד בשני הסעדים בבית המשפט השלום, יחסכו לכל המעורבים בסכסוך כפל התדיינויות מיותר בשתי ערכאות.

לבסוף, ראוי לציין כי לא הובאה בפני כל התנגדות לבקשת החברה. המשיב מס' 3, וכן המשיבים 4, 5 ו- 8, הסכימו כי החברה צודקת בטענתה. שאר המשיבים לא הביעו התנגדות לה.

לאור כל האמור לעיל, מתקבל הערעור ואני מורה להעביר גם את הדיון בסעד ההצהרתי לבית משפט השלום. בנסיבות הענין - אין צו להוצאות.