בג"ץ 7892/98דן ברנד נ. עיריית תל-אביב יפו

בפני בקשת העותר לפסיקת הוצאות.

1.העותר פנה לבית משפט זה בבקשה להורות למשיבים להעניק לו רשיון עסק, על-פי בקשה שהוגשה על ידו. בנוסף, תקף העותר בעתירתו את צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה - 1995 בטענה כי הוא "בטל ו/או מבוטל ו/או אינו חל על העותר".

2.לטענת העותר, הייתה הצדקה לקיומה של העתירה - שכן הסירוב להענקת רשיון העסק היה נטול כל בסיס - ורק בעקבות הגשתה נענו לבסוף המשיבים והעניקו לעותר את רשיון העסק המיוחל.

3.המשיבים מתנגדים לחיובם בהוצאות. משיב 4, היועץ המשפטי לממשלה, טוען כי הבקשה לחיוב בהוצאות אינה מופנית כלפיו ולכן אין לחייבו בהוצאות.

סבורני כי הצדק בעניין זה עם המשיב 4. המשיב 4 צורף מלכתחילה לעתירה זו "על מנת שיביע את עמדתו באשר לראש השני של העתירה" (סעיף 9 לכתב העתירה). הנה כי כן, לא נתבקש כלפי משיב זה כל סעד אופרטיבי ואף הסוגייה שלשמה צורף - קרי: מתן עמדה בסוגיית תוקף צו רישוי העסקים הנזכר לעיל - לא נדונה. בנסיבות אלה אין מקום לחייבו בהוצאות.

4.משיבים 1-3 מתנגדים אף הם לחיובם בהוצאות. לטענתם, היה על העותר לפנות לבית משפט שלום או לבית משפט לעניינים מקומיים ולערער על החלטתם ולא לפנות תחילה לבית משפט זה.

לגופו של עניין, טוענים משיבים אלה כי לאורך כל השתלשלות העניינים נשוא העתירה, נענה העותר בזריזות וכי רשיון העסק התקבל טרם שהתקיים דיון בעתירה. מוסיפים משיבים אלה וטוענים כי סירובם למתן רשיון העסק נבע משיקולים עניינים לרבות מחלוקת לגבי היקף הרשיון וסיכונים סביבתיים הנובעים מן העסק. המשיבים מציינים העסק נשוא העתירה מקים חשש של פגיעה באיכות הסביבה ומצרפים דרישה של המשרד לאיכות הסביבה לאגף רישוי עסקים מיום 11.9.96 המתייחסת לעסקו של העותר ובה נדרשת העירייה להורות על סגירת העסק לאלתר בשל יצירת מפגעים חמורים לסביבה.

המשיבים טענו עוד כי מתן רשיון העסק לא ניתן לעותר על שום הגשת העתירה, אלא מדובר ברשיון שאינו סטנדרטי וכי תהליך קביעת ההגבלות ברשיון זה והצורך באישור המשרד לאיכות הסביבה, הם שהביאו לעיכוב.

בטענות אלה אין ממש.

5.אכן, עובדת קיומו של סעד חלופי יכולה כשהיא לעצמה להוות נימוק לשלילת זכות העותר לקבלת הוצאות (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר

הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). אולם, במקרה דנן, ספק בעיני אם כלל זה חל. ראשית, בענייננו לא נדונה העתירה ולא הוכח כלל כי בית המשפט השלום או בית המשפט לעניינים מקומיים הוא אכן הגוף המוסמך לטפל בטרוניית העותר. שנית, מסעיף 7ד' לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 עולה כי ניתן לערער לפיו לבית משפט שלום או לבית משפט לעניינים מקומיים, על החלטת רשות הרישוי " לדחות בקשה לרשיון או להיתר זמני או לבטל רשיון או היתר זמני שניתנו...". במקרה שלפני, משיבים 1-3 אינם טוענים כי הם דחו את הבקשה למתן רשיון עסק, אלא רק כי תהליך מתן הרשיון ארך זמן. יוצא איפוא כי אף לשיטת המשיבים 1-3 אין לכאורה תחולה בעניין זה לסעיף 7ד.

7.איני מקבלת גם את יתר טענות המשיבים 1-3 הנזכרות לעיל. בתגובת משיבים 1-3 לעתירה מיום 22.12.98 נטען כי רק לאחר הגשת העתירה הוברר להם כי העותר מבקש רשיון לשטח של 46 מ"ר, ולכן יסכימו הם להמליץ על מתן רשיון לעותר, בתנאים המפורטים (ראו סעיף ב(1) לתגובת המשיבים). בקשתו של העותר לקבל רשיון עסק לשטח 46 מר' מיום 12.11.97 (נספח ע/7 לכתב העתירה) היתה מצויה בידיעת משיבים 1-3 זמן רב קודם להגשת העתירה. זאת ועוד, במכתבו של משיב 3 ליועצת המשפטית של עיריית תל-אביב מיום 28.6.98 (נספח ע17/ לעתירה) מצוין במפורש (סעיף 3 למכתב), כי "הוגשה בקשה לתיקון כלי שיט בתוך סככה של 46 מר'"

[ההדגשה במקור - מ'א']. לא ברור מדוע, בנסיבות אלה, השהו את הסכמתם למתן רשיון עסק עד לאחר הגשת העתירה.

8.כאמור, העותר הגיש בקשה חדשה לקבלת רשיון עסק ביום 12.11.97 ובה צוין במפורש כי הטיפול והתיקון בכלי שיט יהיה ללא השחזה או צביעה בריסוס. על-כן, לא ברור מדוע התחבטו משיבים 1-3 בתנאים בהם יש להגביל את רשיון העסק של העותר עד לאחר מועד הגשת העתירה. פרק זמן של כשנה אינו נראה סביר, וזאת אף אם נניח לטובת משיבים 1-3 כי מדובר בבקשה שאינה שגרתית.

9.טענת המשיבים 1-3 ביחס לחשש יצירת מפגע לסביבה על ידי העסק שנוהל, בין היתר, על ידי העותר, איננה יכולה לסייע בידם. חששות מעין אלה ניתן היה לרפא - כפי שאכן עשו משיבים 1-3 בסופו של דבר - על ידי הטלת תנאים ומגבלות ברשיון העסק של העותר.

10.מכל האמור לעיל, נראה לכאורה כי עצם הגשת העתירה היא אשר הניעה לכאורה את משיבים 1-3 לאשרה. די בכך כדי לחייב את משיבים 1-3 בהוצאות העותר (ראו: בג"ץ אל נסאסרה , שם).

לעניין גובה ההוצאות, מביאה אני במניין שיקולי כי העתירה הגיעה לכדי סיומה ללא שקוים דיון בעניינה ובשלב מוקדם. עם זאת, ראוי להביא בחשבון, מנגד, את התנהגות המשיבים 1-3 בעניין נשוא העתירה.

בשים לב לשיקולים אלה, מורה אני כי משיבים 1-3 ישלמו לעותר סך כולל של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום ההחלטה ועד ליום ביצוע התשלום בפועל.