בג"ץ 7901/99 מרדכי ליברטי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בשלוש עבירות של סחר בסמים מסוכנים, בעבירה של החזקת סם מסוכן לשימוש עצמי, ובעבירה של הדחת קטינה לסמים מסוכנים. המערער כפר בכל ההאשמות שיוחסו לו, אולם במשפטו בחר בזכות השתיקה.

בית-המשפט מצא את המערער אשם במכירת סם מסוכן מסוג קוקאין בשלוש הזדמנויות, וכן בעבירה של הדחת קטינה. זאת, לאחר שקבע כי במהלך שנת 1998 נתן המערער, ביחד עם אחר, סם מסוכן מסוג קוקאין לקטינה, וזו השתמשה בו. הכרעתו של בית-המשפט המחוזי בעבירה של הדחת הקטינה התבססה על עדות קטינה אחרת (להלן: העדה), בעדותה נתן בית-המשפט אמון מלא. הקטינה, שעל-פי כתב-האישום הודחה על-ידי המערער, סירבה להעיד כעדת הגנה, והודעתה במשטרה הוגשה בהסכמה, תוך הסתייגות המדינה מתוכנה.

בית-המשפט דן את המערער, בהתחשב בנסיבותיו האישיות, לארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן הורה בית-המשפט על העמדתו בפיקוח קצין-מבחן למשך שנה מיום שחרורו ממאסר. בנוסף, קבע בית-המשפט, כי מכונית המערער ומכשיר הטלפון הנייד ששימשו את המערער לביצוע הסחר בסמים, ואשר נתפסו על-ידי המשטרה, יחולטו.

בערעור שבפנינו טען המערער כנגד הרשעתו בעבירה של הדחת קטין וכן כנגד גזר-הדין, אולם בטיעון בפנינו צמצם המערער את ערעורו לעניין חילוט המכונית בלבד.

כאמור, המערער עצמו בחר בזכות השתיקה, והרשעתו בעבירת ההדחה התבססה על עדותה של העדה בת ה16-. בהכרעת-דינו, הטעים בית-המשפט המחוזי כי התרשם מדרך מתן עדותה, וכי ניתן לסמוך על דבריה, הן לגבי עצם מתן הסם, והן לגבי טיבו. על-פי תאור העדה, הסם שניתן היה קוקאין, והעדה, שהשתמשה בסמים בעבר, זיהתה אותו.

בערעורו מבקש המערער לסטות מן הכלל המקובל, לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בממצא עובדתי שנקבע על-ידי הערכאה הראשונה על-יסוד אמון שנתנה בעד. לעניין זה טען המערער, כי העדה עצמה הייתה מעורבת בעבירות סמים, וכי הופעל עליה לחץ כבד על-ידי המשטרה ואביה להפליל את המערער, ככל הנראה תוך הבטחה שלא יינקטו כנגדה צעדים משפטיים. כן טען המערער, כי העדה מסרה את הסיפור על ההדחה בשלב מאוחר, וכי אין סיבה בעניין זה שלא להאמין להודעת הקטינה המודחת, אשר לא הוכחשה, כאמור.

המערער הסביר, שבחר בזכות השתיקה מטעמים שהיו קשורים באישומים האחרים שהוגשו כנגדו.

אין בטענותיו של המערער, כשלעצמן, כדי להצביע על עילה להתערבותו של בית-משפט זה בממצא שעניינו מהימנות. במקרה שבפנינו, עדותה של העדה אינה עומדת לבדה, אלא נתמכת בראיית סיוע, שבנסיבות המקרה הינה כבדת-משקל בעיניי, והיא שתיקתו של המערער.

אישום ההדחה כשלעצמו הוא אישום חמור. בנסיבות אלה, כשאל מול המערער עומדת עדות חד-משמעית וברורה של צעירה, שהיתה, לדבריה, עדה למעשה ההדחה, הרי ששתיקתו איננה סיוע טכני, כי אם מהותי. ההרשעה בעבירת ההדחה היא איפוא כדין.

אשר לחילוט המכונית, עונש המאסר שהוטל על המערער הוא מתון ביותר, והמכונית שחולטה שימשה באופן פעיל לו ולחבריו הסוחרים, כאמצעי לביצוע העבירות. לא מצאנו אפוא עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט באשר לחילוט המכונית, ואנו דוחים את הטענות כנגדו.

ערעור המערער כנגד ההרשעה וכנגד גזר-הדין נדחה.