בג"ץ 795/02 עמוס סולמי נ. היועמ"ש

1.העותר מבקש שנוציא צו על-תנאי המורה ליועץ המשפטי לממשלה להגיש לנשיא בית המשפט העליון את בקשת העותר למשפט חוזר בצירוף חוות דעתו של היועץ המשפטי. לטענת העותר, בקשתו למשפט חוזר הוגשה עוד ביום 3.4.01 ליועץ המשפטי במכתב של באת-כוחו, נספח י' לעתירה. לעתירה צורפו הראיות המצדיקות, לטענת העותר, קיומו של משפט חוזר. המדינה טוענת בתגובתה כי פנייתה של באת-כוח העותר מיום 3.4.01 איננה בקשה למשפט חוזר. הבקשה היא בקשה לשחרר את העותר ממאסר בתיק אחר , זאת בשל עוות דין שנגרם לו, לטענתו, במשפט נשוא עתירה זו, בו סיים כבר לרצות את עונש המאסר. באת-כוח העותר משיבה בתגובתה כי בפגישה שהתקיימה בינה לבין פרקליטת המדינה בה נמסרו הראיות החדשות המצדיקות לטענתה משפט חוזר, היתה הבנה כי יתייחסו אל הפניה כאל בקשה למשפט חוזר. היא מצביעה גם על אינדיקציות שונות בהתכתבויות שצירפה, לביסוס הטענה כי פנייתה מיום 3.4.01 אכן היתה בגדר בקשה למשפט חוזר.

2.לחילוקי הדעות בין הצדדים בשאלה אם הבקשה שהוגשה ליועץ המשפטי ב3.4.01- - היתה בקשה למשפט חוזר אם לאו - אין לנו צורך להיכנס. מתגובת המשיב עולה כי בעקבות הטענות שהעלתה באת-כוח העותר נפתחה חקירת מח"ש. החקירה טרם הסתיימה וטרם נתקבלה החלטה בענין טענותיו של העותר. עוד צויין בתגובה כי המשיב מוכן להתייחס אל העתירה שהוגשה ביום 24.1.02 כאל בקשה למשפט חוזר, כך שמרוץ 90 הימים המוקצב בדין לבחינת הבקשה יתחיל ממועד זה. הוצהר כי ייעשה כל מאמץ לסיים את הכנת חוות הדעת בפרק זמן זה; אם לא יעלה הדבר בידי המשיב, תוגש בקשה להארכת מועד לנשיא בית המשפט העליון. באת-כוח העותר מסכימה "מטעמים מעשיים" כי הבקשה וחוות דעת היועץ המשפטי יוגשו לנשיא בית המשפט העליון עד ה24.4.02-, אולם לא מעבר לכך. בין הצדדים קיים מכנה משותף: מוסכם כי עד ה24.4.02- יפעל היועץ המשפטי לממשלה כאמור בתקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז1957-. אין מקום להניח מראש כי היועץ המשפטי יבקש הארכת מועד להגשת חוות דעתו, ואנו תקווה כי לא יהיה צורך בכך. המחלוקת בשאלה אם להאריך את המועד מעבר ל24.4.02- היא מחלוקת מוקדמת, שאולי כלל לא תתעורר. מכל מקום, אם תוגש בקשה להארכת מועד - מסורה ההכרעה בה לנשיאו של בית משפט זה (או לשופט אחר שייקבע על ידו). כל טענותיו של העותר לענין זה - שמורות לו. אין מקום איפוא להוציא צו על-תנאי כמבוקש על ידי העותר.

3.עוד מבקש העותר בעתירה זו צו ביניים שיחייב את היועץ המשפטי למסור לעותר את מלוא חומר החקירה שנאסף בחקירת מח"ש שנערכה בעקבות פנייתו. לטענת המדינה הבקשה לצו ביניים אינה נסמכת על בקשה לסעד עיקרי בענין קבלת מסמכים. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה נסוב אך ורק על הגשת פניית העותר וחוות דעתו של היועץ המשפטי. טענתה זו נכונה היא, ואף באת-כוח העותר מסכימה לכך, ומציינת שתגיש בקשה חדשה בענין. לגופו של ענין - אין חולק על כך שמסמכים מסויימים כבר הועברו לידי באת-כוח העותר. המדינה מוסיפה וטוענת כי אין בידי מח"ש כל חומר "מהותי" שאינו מצוי בידי באת-כוח העותר. מכל מקום, מודיעה המדינה, והדבר הובהר לבאת-כוח העותר בכתובים - עם קבלת ההחלטה בעניינו של העותר תיבדק שוב

השאלה אם קיים חומר נוסף שניתן להעביר לו. עוד טוענת המדינה כי אף אם יש לעותר זכות לקבלת מסמכים, זכות זו אינה קיימת כל עוד החקירה מתנהלת.

4.לכאורה, נראה לנו כי יש טעם בטענת המדינה כי יש לאפשר לה להשלים את החקירה, לקבל החלטה, ואז לשוב ולבחון אם יש בכלל מסמכים נוספים, ואם כן - לגבש עמדה בשאלה אם יש מקום להעבירם לעותר. עם זאת אין אנו חוסמים את דרכו של העותר, אם ירצה בכך, לעתור בנפרד בנושא המסמכים, עתה או במועד אחר.

5.על יסוד כל האמור אנו דוחים את העתירה.