בג"ץ 7997/04מיכאל קירשנבאום נ. המפקח על הביטוח ,משרד האוצר

1.בפני בקשה להשית על המשיב את הוצאות העתירה, לרבות שכר טרחת עורך דין, בצירוף מע"מ כדין. עניינה של העתירה בבקשתו של העותר כי יוחזר לו לאלתר רישיון סוכן הביטוח שלו, שבוטל על ידי המשיב למשך שנה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 29 (א) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: החוק) וזאת מבלי להתנות את החזרת הרישיון בכך שהעותר יעבור מחדש את בחינות ההסמכה.

2.לדברי העותר, ביום 1.9.04 הגיש את העתירה שבכותרת לבית המשפט בכדי שיורה למשיב מדוע לא ישיב את רישיון סוכן הביטוח שלו, לאחר שעסק במקצוע כ – 30 שנה. הגשת העתירה הוותה מוצא אחרון, לאחר שפנה אל המשיב כבר בחודש יולי 2004 ונענה בסירוב. פניית בא- כוחו זכתה אף היא למענה שלילי. המשיב טען כי ביטול הרישיון לשנה כמוהו כביטול מוחלט, ועל העותר להתחיל מסלול הכשרה מחדש. המשיב מוכן היה אמנם לוותר לעותר על תקופת ההתמחות, אך לא על העמידה בבחינות. המשיב חזר על עמדתו בעתירתו. זאת ועוד, בדיון שהתקיים ביום 22.9.04 הציע בית המשפט הנכבד למשיב לשקול בשנית את עמדתו, נוכח טענות העותר. ביום 2.11.04 קיבל בא כוח העותר מכתב מהמשיב בו צוין כי "המפקח על הביטוח ,לאחר התייעצות עם ועדת הפטור, החליט לפטור את המבקש מעמידה בבחינות מתמחה ובחינות מורשה, כנדרש על פי דין". נוכח הודעת המשיב, פנה העותר אל משרדי המשיב וביום 7.11.04 קיבל לידיו את תעודת הרישיון. בנסיבות אלו, כך נטען, מן הראוי לחייב את המשיב בהוצאות הרבות שנגרמו לעותר, שכן התנהלותו הבלתי תקינה של המשיב אלצה את המבקש להגיש את העתירה. על אף פניותיהם של העותר ובא כוחו, עמד המשיב על עמדתו וזאת אף לאחר הגשת העתירה כפי שהדברים באים לידי ביטוי בתשובתו לעתירה ורק לאחר שבית המשפט המליץ לו בלשון ברורה לשקול מחדש את עמדתו, החליט לחזור בו. משכך יש להיענות לבקשה ולחייב את המשיב בהוצאות.

3.המשיב בתגובתו מתנגד לבקשה. לדבריו, בתגובתו לעתירה שבכותרת טען כי יש לחייב את העותר לעבור מחדש את בחינות ההסמכה, לאחר שביטול רישיונו, נעשה בהתאם לחוק וכי דינו של מי שרישיונו בוטל כדין אדם שמעולם לא היה בידו רישיון. עוד הוסיף, כי ככל שהעותר סבור היה שישנם טעמים המצדיקים לפטור אותו מחובת העמידה בבחינות, היה עליו לפנות אליו בבקשה מנומקת, על מנת שיפעיל את סמכותו לפי תקנה 19 לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (רישיון לסוכן הביטוח), התשכ"ט – 1969 (להלן: התקנות) וימליץ לוועדת הפטור לפטור את העותר מן החובה לעמוד בבחינות. אולם העותר לא הגיש בקשה כאמור, אלא בחר לפנות ישירות לבית המשפט ומבלי שצירף את ועדת הפטור כמשיבה נוספת בעניינו. מכאן שהעותר לא יצא ידי חובתו לעניין דרישת מיצוי ההליכים. זאת ועוד, בפנייתו מיום 8.8.04 טען כי למשיב אין סמכות לדרוש ממנו לעבור שוב את בחינות ההסמכה אך לא ביקש כלל כי יינתן לו פטור מטעמים אלו או אחרים. המשיב נדרש לראשונה, לבקשה זו במסגרת הדיון בעתירה. בנוסף, ההחלטה לפטור את העותר מחובת העמידה בבחינות ניתנה לאחר דיון אחד בלבד בבית המשפט, בסמוך לאחריו, מבלי שניתן צו על תנאי בעתירה, מבלי שבית המשפט נדרש להכרעה בטענות העקרוניות של הצדדים, ולאחר שהתקבלה החלטת הוועדה שכלל לא הייתה משיבה לעתירה וכלל לא התבקשה להפעיל סמכותה. לאור האמור,יש לדחות את הבקשה. לחילופין, ולשם הזהירות בלבד, אם יוחלט לחייב את המשיב בהוצאות המבקש, מבקש המשיב כי סכום ההוצאות שבו יחויב יהיה נמוך באופן יחסי לאור הטעמים שפורטו.

4.לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובעתירה נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. שאלת המפתח במסגרת הבקשה שבפני נוגעת לטענת המשיב באשר לאי מיצוי ההליכים לפני הגשת העתירה והקביעה כי הפטור מן הבחינות ניתן בסופו של דבר בהליך נפרד – בפני וועדת הפטור – שהוחל בו רק לאחר הדיון שלא ביוזמת העותר עצמו. אכן, לעותר היו השגות על שלילת רשיונו וחיובו לעמוד בבחינות לאחר עיסוק במקצוע במשך 30 שנה והוא פנה במכתב מפורט בעניין זה למשיב (ביום 8.8.2004). המשיב השיב למכתב זה בקובעו כי אין מקום לשנות מן ההחלטה שנתקבלה (ביום 24.8.2004). אולם, במכתב זה לא צויינה האפשרות שעמדה ככל הנראה בעת ההיא בפני העותר – והיא היכולת לפנות לוועדת הפטור בבקשה לפטור את העותר מן הבחינות לשם קבלת רישונו. אפשרות זו עלתה כעולה מן החומר שבפני, רק מעמדת המדינה מיום 14.9.2004 שהוגשה לבית המשפט. כלום יש עילה לפסיקת הוצאות בנסיבות אלו? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. אכן, לו היה המשיב במכתבו מציין בפני העותר את שציין בתגובתו לעתירה – והיא היכולת לפנות בבקשה מתאימה לוועדת הפטור – היה נחסך הלכה למעשה הצורך בהגשת העתירה. לצורך הבקשה שבפני נראה, כי קיימות נסיבות בהן רשות מנהלית סבירה צריכה במסגרת מתן שירות הולם לפרט, להביא בפניו את המידע הרלבנטי לפנייתו, ואם קיימת דרך בה יכול הוא לפעול כדין – לציין זאת בתשובת הרשות ולו על דרך ההפניה. כך הדבר, לכל הפחות, בנסיבות בהן הרשות פגעה על פניו בחופש העיסוק של העותר והיתה ערה לנסיבות האישיות הספציפיות שלו. יחד עם זאת, חובתה זו של הרשות אינה משחררת את הפרט ממיצוי כל האפיקים המנהליים והמשפטיים העומדים לרשותו טרם פניה לבית משפט זה. מיצוי מעין זה סביר הוא במיוחד שעה שמדובר בידיעה אודות סמכות של הרשות הקבועה בפירוש בדין. בענייננו, סמכותה של ועדת הפטור קבועה בפירוש בסעיף 19 לתקנות והעותר יכול היה לדעת על סמכות זו ולבקש פטור מן הבחינות על יסודה. במצב דברים זה שוכנעתי כי כעניין שבעקרון ראוי לחייב את המשיב בהוצאות העותר אולם יש להכיר גם באשם תורם של העותר עצמו. בשים לב לכלל נסיבות המקרה, לרבות העובדה כי נתקיים רק דיון קצר בעתירה ולא הוצא צו על תנאי, אני מחליט לפסוק לעותר הוצאות משפט בסך כולל של 3,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.