בג"ץ 8033/00 שאקר אבו ג'אבר נ. מדינת ישראל

בהחלטה מיום 2.11.00 קבע בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופט א' קסירר), כי יש בידי המשיבה ראיות להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום שהוגש נגד העורר, ושבמרכזו עומדת הטענה שהוא ביצע שורה של עבירות בתחום הסמים המסוכנים, והקשות שבהן היו, סחר בסם מסוכן והדחת קטין לסם מסוכן.

על פי הנטען, סיפק העורר סמים לקטינים בני 14 ו15-, ועם אחד מהם גם השתמש בצוותא בסם. באחד המקרים, ובעקבות אספקתו של סם מסוכן לקטינה, דרש ממנה העורר תשלום של 300 ש"ח, ומשזו בוששה למלא אחר הדרישה, הפנו אליה העורר ואחר מטעמו, איומים, ובאחד השלבים הם נטלו ממנה את מכשיר הטלפון הסלולרי.

לאור קביעתו של בית המשפט בתחום תשתית הראיות, הוא הוסיף וקבע כי קיימת עילת מעצר סטטוטורית, "המשקפת את מסוכנות המשיב, ולכך נלוות נסיבות לחומרה בשל מעשי העבירה הנוספים - סחיטה באיומים ונטילת נכס לשם סחיטה" (בלשון בית משפט השלום). בית המשפט הוסיף וקבע כי "טענת הסניגוריה להפרכת המסוכנות בכך שלמשיב אין הרשעות קודמות והוא ומשפחתו חיים חיים נורמטיביים והתנהגותו במקומות העבודה למיניהם הינה ללא דופי - אינה יכולה להתקבל".

חרף כל אלה, הגיע בית המשפט למסקנה, כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, הואיל ומדובר באדם צעיר, ממשפחה נורמטיבית, המגלה חריצות והתמדה במקום עבודתו, וניתן לבטל את מסוכנותו על ידי מעצר בית בדירת הוריו, ובהשגחתם.

שירות המבחן אשר גיבש את חלופת המעצר, הציע גם שהעורר ילווה לאביו בשעות העבודה, ושמעצרו יצטמצם לשעות 16:00 עד 07:00 של בוקר המחרת.

המשיבה ערערה על ההחלטה לשחרר את העורר, ובית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' אלשיך) קיבל את הערר, ובדין נהג כך. העורר חטא בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים במשך מספר חודשים, כשצרכניו הם קטינים. לענין זה ראוי לציין כי במהלך הדיון בפני טענה ב"כ העורר כי ספק אם יש בראיות שבידי המשיבה כדי להוכיח את העבירות שיוחסו לשולחה, אך לאחר שעיינתי בראיות המשיבה, ובמיוחד בדבריו של העורר עצמו, נחה דעתי כי קיימת גם קיימת תשתית של ראיות, המספיקה לצורך שלב זה של ההליכים.

העורר הוא אמנם אדם צעיר (כבן 18) אך נבון דיו כדי להבין כי החברה בישראל קידשה מלחמה נגד נגע הסמים, והעורר עשה באותם חודשי פעילותו את ההיפך הגמור, כשתרם להפצת הנגע במקום לעשות להדברתו. מטבע הדברים, חומרה מיוחדת נובעת מהיות צרכניו של העורר קטינים, וגם אם אניח כי אלה היו משיגים את הסם ממקור אחר, עובדה היא שהעורר הינו אחד מאותם מקורות, ואם יש כוונה לנסות ולצמצם את מימדיה של מגיפה זו, צריך לנקוט צעדים של ממש, על מנת להבטיח שהעורר ואחרים מסוגו, לא יסכנו את הציבור, וקטינים בעיקר, גם בתקופה שתידרש עד לליבון עניינם בבית המשפט.

אני שותף גם לדעתו של בית המשפט המחוזי, כי החלופה שאותה אימץ בית משפט השלום, אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, ובכלל, מי לידינו יתקע כי מה שהעורר חטא בו בעת שהייתו באתר בניה בפתח-תקוה, לא ימשיך בו באיזור מגוריו בכפר קאסם, מתוך דירת הוריו או מסביבתה.

אכן, מעצרו של נאשם בטרם הוכרע דינו, הינו עניין שאותו מצווה בית המשפט לבחון בקפידה, במיוחד כשמדובר בקטין, וגם אם הוא על סף בגירות. אך אופיין של העבירות בהן עוסק כתב האישום, נפיצותן וחומרתן, מחייב את מעצרו של העורר, משום שזו הדרך הנכונה למנוע את מסוכנותו, ועל כן דינו של הערר הנוכחי להידחות, וכך אני עושה.