בג"ץ 8044/14 שירין אבו חסונה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת העותרת לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת, אשר נמחקה לבקשתה טרם מתן הכרעה שיפוטית בעקבות קבלת הסעד לו עתרה - הסכמת המשיבה להנפיק לה תעודת זהות חדשה חלף התעודה אשר אבדה לה.

המשיבה הותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, וממילא אין היא חולקת - ודומני כי בצדק - על התקיימות התנאים לפסיקת הוצאות (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (21.4.2010)). עם זאת, המשיבה ביקשה כי ההוצאות, ככל שתפסקנה, תהיינה על הצד הנמוך.

עיינתי עיין היטב בעתירה וביתר המסמכים שבתיק, וסבורני כי שיעור ההוצאות הראוי בהליך זה אכן אינו מן הגבוהים. לעניין זה הבאתי בחשבון, בין יתר דברים, את השיקולים הבאים: ראשית , הסעד המבוקש ניתן לעותרת חודשים בודדים לאחר הגשת העתירה, מבלי שהיה צורך בהגשת כתבי טענות נוספים מצדה מלבד כתב העתירה וללא צורך בקיום דיון לפני הרכב שופטים (ולא נעלמה מעיניי כמובן גם הבקשה לפסיקת הוצאות, וכן תגובת העותרת לבקשת ארכה שהוגשה על ידי המשיבה); שנית , אין מדובר בעתירה בעלת מורכבות יוצאת דופן; ו שלישית , העותרת לא הניחה תשתית באשר לגובה ההוצאות אותן הוציאה בפועל.

על רקע מכלול נסיבות העניין, החלטתי לחייב את המשיבה בשכר טרחת עורך דין בסכום של 3,000 ₪ ובהוצאות משפט בסכום של 500 ש"ח. כן תושב לידי העותרת האגרה אשר שולמה בהליך זה, בניכוי הסכום הקבוע בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.