בג"ץ 8049/11 פלוני נ. הועדה לטיפול במאויימים של מתאם הפעולות בשטחים

הנשיא א' גרוניס:

1.

העותר, יליד שנת 1984, הינו פלסטיני, תושב רצועת עזה. בעתירה, שהוגשה בעת שהעותר היה אסיר בכלא בישראל, הוא ביקש למנוע את הרחקתו מישראל לרצועת עזה בתום מאסרו. לטענתו, חייו יהיו בסכנה אם יורחק לרצועת עזה ועל כן הוא עתר לכך שיורחק לאזור יהודה ושומרון.

2.

תקופת מאסרו של העותר הסתיימה לפני שנערך דיון בפנינו. עם סיום ריצוי העונש הוצא על העותר צו משמורת. עניינו של העותר הובא בפני ועדת המאוימים. ועדה זו הינה הגוף המוסמך לדון בבקשות של פלסטינים הטוענים כי קיימת סכנה לחייהם אם יימצאו באזור יהודה ושומרון ורצועת עזה, וזאת על רקע חשדות לשיתוף פעולה עם ישראל. עניינו של העותר הובא פעמיים בפני ועדת המאוימים. הוועדה החליטה בשתי הפעמים כי התשתית העובדתית אינה מצביעה על כך שנשקפת סכנה לחייו של העותר אם ישוחרר לעזה.

3.

העותר טוען כי הוא נשוי לאזרחית ישראל ואב לתינוקת. לטענתו, הוא עזב את רצועת עזה בשנת 2000 וחי מאז לסירוגין בישראל ובאזור חברון. עוד הוא טוען כי עבר חקירות קשות בשנת 2006 בבית מעצר ברצועת עזה, כי לאחר מכן זומן לחקירות נוספות וכי אף הוגש נגדו כתב אישום ברצועת עזה על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל. כמו כן טען העותר כי שירות הביטחון הכללי ניסה לגייסו על מנת שיפעל עבור ישראל, אך הוא סירב לשתף פעולה עם ישראל. העותר היפנה לכך שבהחלטות שונות שניתנו על ידי בתי משפט בישראל, בגדר הליכים פליליים שהתנהלו נגדו, נקבע כי הוא יורחק לחברון.

4.

בחודש אוקטובר 2010 הורחק העותר מישראל לרצועת עזה. ביום 19.12.2010 נתפס העותר בגבול מצרים-ישראל, לאחר שניסה להיכנס לישראל מסיני. הוא הובא לדין והורשע לפי הודאתו בעבירה של כניסה שלא כדין לישראל. בית משפט השלום בבאר-שבע גזר על העותר, ביום 26.1.2011, 50 ימי מאסר לריצוי בפועל ומאסר מותנה.

5.

שמענו טיעונים מפי באי כוחם של בעלי הדין. לאחר מכן, ובהסכמת העותר, הובא לעיוננו חומר חסוי, שלא ניתן לגלותו. מן החומר החסוי למדנו כי אין ממש בטענות העותר לגבי נסיבות שונות הנוגעות לתקופה שלאחר הרחקתו מישראל לרצועת עזה בחודש אוקטובר 2010. החומר הביאנו לכלל מסקנה שאין בסיס להתערבות בהחלטות של ועדת המאוימים. נעיר, כי אכן בתי משפט בישראל קבעו, יותר מפעם אחת כי העותר ישוחרר לאזור חברון. אותן קביעות נעשו בלא שהובא בפני בתי המשפט החומר המלא הנוגע לעותר. מכל מקום, ההוראות שניתנו בעניין יעד ההרחקה אינן בעלות נפקות מחייבת, שהרי אין בסמכותו של בית המשפט הפלילי להורות להיכן יורחק אסיר בתום מאסרו. משהגוף המוסמך, הוא ועדת המאוימים החליט מה שהחליט, ומשהעותר לא הצביע על עילת התערבות בהחלטות המינהליות שניתנו בעניינו, דין העתירה להידחות.

6.

העתירה נדחית. יוער, כי טרם מתן פסק-דיננו עיינו בהודעה הדחופה ששלחה באת-כוחו של העותר ביום 20.03.2012.