בג"ץ 806/97 קסיס חאתם נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש בת"פ 307/97 (בית משפט מחוזי, ירושלים) כתב אישום בו מיוחסות לו עבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה וכניסה לישראל שלא כדין (העורר תושב הכפר קטנה שבאיזור B ) בשלשה אישומים המתייחסים לשלש הזדמנויות שונות; כאשר באחת ההזדמנויות גנב אקדח והואשם בשל כך גם בעבירות של אחזקת נשק, נשיאת נשק, מסירת נשק ויריות באיזור מגורים.

עם הגשת כתב האישום, נתבקשה החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים על פיו. בית המשפט נעתר לתביעה ומכאן הערר.

2.ואלה, בתמצית, ההשגות שמעלה בא-כוח העורר כנגד ההחלטה להחזיק את מרשו במעצר עד תום ההליכים:

א.בחומר הראיות מצויה תשתית ראייתית לכאורית לענינן של שתיים בלבד משלש הפרשיות המיוחסות למרשו בכתב האישום; כאשר בבסיס האישום בפרשיה השלישית - שעניינה התפרצות לבית מגורים, גניבה מתוכו וכניסה שלא כדין לישראל - עומדת אך ורק העובדה, שבסמוך לאחר התרחשותה נמצאה ברשות העורר תעודת זהות שנגנבה באותה הזדמנות.

ב.העבירות המיוחסות לעורר בקשר לכל שלש הפרשיות הינן, בעיקרן, עבירות רכוש; ואלו אינן מקימות, בדרך כלל, עילת מעצר עד תום ההליכים.

ג.בית המשפט לא שקל נכונה את האפשרות לחייב את העורר במתן ערובה שתבטיח את התייצבותו לדין ותסלק את החשש שמא ימלט מן הדין; כאשר סיכון זה הוא העומד, בסופו של דבר, בבסיס ההחלטה להחזיק את העורר במעצר.

3.לא אוכל להיעתר לעורר, ואלה עקרי טעמי:

א.לענין התשתית הראייתית להוכחת העבירות נושא האישום השלישי, בדין סומכת התביעה על החזקה של "סמיכות ההחזקה", לפיה מי שמחזיק ברשותו סמוך לאחר ביצועה של גניבה פריט מן הפריטים שנגנבו במסגרתה, מוחזק כמי שנטל חלק בביצוע הגניבה, או, לפחות, כמי שקיבל לרשותו את הפריט האמור כשהוא יודע כיצד נגנב.

במקרה דנן, הגיעה תעודת זהות שנגנבה בגניבה נושא האישום השלישי אל העורר "סמוך לאחר הגניבה"; ואין די, בשלב זה, בטענתו של העורר כי מצא את התעודה. אכן, העורר יוכל להיחלץ מאחיזתה של החזקה האמורה - שהיא "חזקה שבעובדה" - על ידי הקמת ספק בלבד. ברם, זאת במהלך הדיון, לאחר שיביא ראיות להוכחת טענת ה"מציאה"; ולא בשלב מוקדם זה של דיון בהחזקה במעצר עד תום ההליכים.

ב.אכן, עבירות התפרצות וגניבה אינן באות, על פי טיבן, בגדר העבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-, כעבירות המקימות, כשלעצמן, עילת מעצר; ולענינן יש להצביע בהקשר זה על קיומו של "סיכון" מהסיכונים המקימים עילת מעצר מכח הוראותיו של סעיף 21א(א)(1) לחוק הנ"ל.

במקרה דנן, המדובר בעורר המתגורר באיזור שבו שמירת הסדר הציבורי נתונה בסמכותה של משטרת הרשות הפלשתינאית; ואין צורך להכביר מלים הרבה על מנת להצביע על מיגוון האפשרויות העומדות לרשותו של העורר להימלט מן הדין, אגב היטמעות באוכלוסיה החיה בשטחי האוטונומיה, ולהמשיך ולחדור לשטח ישראל לביצוע עבירות רכוש נוספות - שעליהן, כך נראה, מחייתו - באין מפריע.

קיומם של סיכון ההימלטות מן הדין ושל המסוכנות לשלום הציבור, הנעוצה בחשש ממשי של ביצוע עבירות רכוש נוספות מסוג אלו שכבר בוצעו על ידי העורר בעבר, מקימים, בנסיבות המקרה, עילת מעצר מכוחו של סעיף 21א(א)(1) הנ"ל.

ג.לענין חלופת המעצר, אכן אפשר וניתן לצמצם את סיכון ההימלטות מן הדין על ידי הפקדת פקדון כספי הולם להבטחת ההתיצבות למשפט. ברם, אין בהפקדת פקדון כזה כדי לקדם את פני הסיכון - הממשי כאמור - של ביצוע עבירות רכוש נוספות אגב חדירה שלא כדין לישראל; ובנסיבות הענין - כאשר לא ניתן לקיים את הפיקוח המתחייב על תנועותיו של העורר אם ישוחרר בערובה - די בכך כדי לשלול חלופת מעצר.

4.לאור האמור לעיל, הערר נדחה.