בג"ץ 8063/06 רומן לישנסקי נ. משרד הבריאות

1.

לפני בקשה מטעם העותר לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בהחלטתם של המשיבים שלא ליתן לעותר רישיון קבע לעסוק בסיעוד כאח מוסמך. העותר הוא בוגר החוג לסיעוד באוניברסיטת תל-אביב, וזו לו העתירה השנייה אשר הוא מגיש כנגד המשיבים. במסגרת העתירה הראשונה (בג"צ 550/05 רומן לשינסקי נ' משרד הבריאות ואח' ), השיג העותר על כך שהמשיבים סרבו לאפשר לו לגשת לבחינת הרישוי הממשלתית לרמת אח מוסמך. המשיבים טענו כי כנגד העותר הוגשה קובלנה לוועדת המשמעת של האוניברסיטה בגין הגשת מידע כוזב ביודעין, במצורף לבקשה ללימודי תואר שני בסיעוד. האוניברסיטה הביאה את פרטי הקובלנה לידיעת המשיבה 2, אשר יזמה חקירה משטרתית בעניין. לאחר הגשת העתירה, ביום 28.3.05, הגישו הצדדים הודעה לפיה העותר רשאי לגשת לבחינה, וכי בכפוף להצלחתו יונפק לו היתר זמני לעיסוק כאח מעשי, עד לסיום ההליכים הפליליים נגדו ובכפוף להכרעה בהליכים אלו. לפיכך התייתרה העתירה הראשונה ונמחקה, תוך שנפסקו לעותר הוצאות משפט.

2.

משעבר העותר את הבחינה, הנפיקה לו המשיבה ביום 26.5.05 היתר זמני למשך שנה לעסוק בסיעוד, כאמור לעיל.

מאחר ולא חלה התקדמות בטיפול בתיקו הפלילי של העותר, הוארך תוקפו של ההיתר הזמני בשנה נוספת, תוך שהוא מותנה בנוסף בקבלת חוות דעת חיובית מטעם הממונים על העותר. ביום 11.7.06 פנה העותר למשיבה 2 וטען כי על פי הסכמת הצדדים היה על המשיבה להעניק לו רישיון קבע לעסוק בסיעוד בתוך שנה. בקשתו סורבה בתשובת המשיבה 2 מיום 16.7.06. המשיבה טענה כי מעולם לא הוסכם בין הצדדים על מתן רישיון קבע לאחר שנה מיום קבלת ההיתר הזמני. עוד טענה, שטרם הסתיימו ההליכים הפליליים כנגד העותר. העותר הגיש מספר בקשות נוספות אל המשיבה במסגרתן חזר וטען, כי הוסכם להעניק לו רישיון קבע בתוך שנה, וכי חוות הדעת על עבודתו במהלך השנה היו מצויינות. מכאן העתירה דנן. ביום 24.12.06 הגישו הצדדים הודעה לפיה ההיתר הזמני של העותר יעמוד בתוקף עד ליום 1.2.07. בתום תקופה זו יקבל העותר היתר קבוע, בכפוף להיעדר הרשעה פלילית של העותר ולקבלת חוות דעת חיוביות ממעבידיו. לפיכך התייתרה העתירה ונמחקה בהחלטתי מיום 27.12.06. למרות מחיקת העתירה, עמד העותר על הוצאותיו.

3.

העותר טוען, כי מיצה את האפשרויות שעמדו לפניו עובר להגשת העתירה, שכן פניותיו הרבות אל המשיבים לצורך קבלת רישיון הקבע נדחו. רק לאחר הגשת העתירה הודיעו המשיבים על הסכמתם כי יינתן לעותר רישיון הקבע בתוך תקופה קצרה ביותר, ולפיכך רק בעקבות הגשת העתירה התקבל הסעד המבוקש באופן חלקי. הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים לשקול את עמדתם בשנית ולשנותה לטובת העותר. לאור כל זאת טוען העותר כי יש לפסוק לטובתו הוצאות חלקיות בסך 5,000 ₪.

4.

המשיבים משאירים את הבקשה לשיקול דעתו של בית משפט זה. עם זאת טוענים הם, כי התשתית העובדתית עליה התבסס מלכתחילה העותר בעתירה אינה נכונה. חרף כך, ולפנים משורת הדין, החליטו המשיבים לפנים משורת הדין להיעתר באופן חלקי למבוקש בעתירה. החלטתם זו התבססה, בין היתר, על כך שהטיפול המשטרתי בתיקו הפלילי של העותר נמשך מזה שנתיים, וכי ממילא ניתן להשתמש בשלב מאוחר יותר - ובמידת הצורך - בהליכים משמעתיים כנגד העותר. המשיבים טוענים בנוסף, כי מעולם לא הוסכם כי יינתן לעותר רישיון קבע בתוך שנה, ולפיכך עתירתו, כמו גם פניותיו למשיבים, היו חסרות בסיס. המשיבים טוענים לבסוף, כי העותר לא קיבל את מלוא הסעד המבוקש.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, הסכמת בעלי הדין בבקשה למחיקת העתירה הראשונה (מיום 28.3.05) כללה הן את עמדת המשיבה לפיה ינתן היתר זמני בכפוף להכרעה בהליך הפלילי, והן את רצון העותר לשמור לו את היכולת לטעון כנגד מתן היתר זמני לאחר תקופת המבחן. במובן זה נראה כי בעלי הדין נותרו בעמדתם הראשונית בנדון, שעה שהעותר סבור שאין בעניין הפלילי בכדי למנוע ממנו לקבל רישיון קבע ואילו המשיבה סבורה כי יש בכך משום מניעה אפשרית. לאור מצב דברים זה מוכן אני להניח כי הגשת העתירה היתה מוצדקת שכן העותר ביקש לבחון את עמדת המשיבה בנדון. עם זאת, לא מצאתי כי הגשת העתירה הביאה לקבלת הסעד, לא רק נוכח העובדה שהעותר לא קיבל את מלוא הסעד לו עתר, אלא גם שעה שנראה מן החומר שלפני כי השינוי בעמדת המשיבה היה מינורי למדי ובא בעיקר עקב התמשכות ההליכים הפליליים בעניינו של העותר ומתוך כוונה לילך לקראתו. תעיד על כך העובדה כי גם בהסדר המוסכם העתירה הנוכחית הותנה רשיון הקבע בכך שהעותר לא יורשע בפלילים תוך מחצית השנה בה יקבל היתר זמני בלבד, והדברים מדברים בעד עצמם.

6.

התוצאה היא על כן, כי דין הבקשה לפסיקת ההוצאות, להדחות.