בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
811/15
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט א' שהם
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
העותרים:
1.גיל בן אבנר הררי
2.חברת ג.ה. צובע ישראל בע"מ
נ
ג
ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. נמרוד בן נתן
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד ציוני יואב
בשם המשיבה 1:
עו"ד ברט יצחק
בשם המשיב 2:
עו"ד מעוז יובל
פסק דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1.
העתירה שבפנינו מכוונת לביטולו של הסכם עד המדינה שנחתם עם המשיב 2 ביום 30.8.2011.
2.
במסגרת הסכם זה התחייב המשיב 2 למסור הודעת אמת וכן עדות מלאה ומפורטת בבית המשפט בנוגע לעבירות שבוצעו על-ידיו ועל-ידי אחרים במסגרת פרשה להפצת חשבוניות פיקטיביות בשווי כולל של עשרות מיליוני שקלים (להלן: פרשת החשבוניות הפיקטיביות ). המדינה מצידה התחייבה כי ככל שהמשיב 2 ימלא את התחייבויותיו התביעה תבקש כי העונש שיושת עליו בגין העבירות שעבר יכלול מרכיבים אלה: עונש מאסר של 6 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות; עונש מאסר על תנאי; וכן קנס כספי בסך של 150,000 שקל.
3.
בהתאם להסכם שנערך, המשיב 2 מסר הודעות באשר לפרשת החשבוניות הפיקטיביות. בהמשך לכך, ביום 4.4.2012 הוגש כתב אישום נגד מר חליל עבדאללה (להלן: חליל ) בשל מעורבותו בפרשה, ובמסגרת ההליך שהתנהל נגדו מסר המשיב 2 עדות. חליל הורשע במסגרת הסדר טיעון ונגזר עליו עונש כדלקמן: 42 חודשי מאסר בפועל; 15 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך של 100,000 שקל או 10 חודשי מאסר תמורתו
(ת"פ 8385-04-12). גם נגד המשיב 2 הוגש כתב אישום לבית המשפט השלום בתל-אביב, וביום 13.1.2013 הוא הודה בעבירות שיוחסו לו והורשע בביצוען (ת"פ 9617-11-12).
4.
בהמשך לכך, ביום 7.7.2013 הוגש כנגד העותרים כתב אישום בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 13923-07-13). העותרים מואשמים כי ניכו מס תשומות בדו"חות התקופתיים של העותרת 2, אשר העותר 1 היה הבעלים ומנהלה הפעיל בשנים הרלוונטיות, באמצעות 23 חשבוניות מס כוזבות שבגינן לא בוצעה כל עבודה או לא ניתן שירות. לכתב האישום צורפה רשימת עדי התביעה, שכללה גם את המשיב 2. תיק זה קבוע להוכחות ליום 10.2.2015.
5.
ביום 3.2.2015, כשבוע לפני המועד שנקבע לדיון ההוכחות, הוגשה העתירה דנן. העותרים טוענים כי בהסכם עד המדינה נפלו שורה של כשלים המחייבים את ביטולו. לטענתם, ההסכם שנעשה אינו ראוי מאחר שהמשיב 2, ולא חליל, הוא העבריין העיקרי בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, ואין מקום להעניק מעמד של עד מדינה למי שהוא העבריין העיקרי. עוד נטען כי לא היה צורך בחתימה על ההסכם שכן למשטרה היה די מידע על הפרשה גם ללא עדותו. בנוסף, נטען כי עדותו של המשיב 2 לא הביאה להגשת כתב אישום כנגד רובן המכריע של החברות המעורבות בפרשה. לבסוף, נטען כי ההסכם שנעשה אינו ראוי גם בשל חוסר הפרופורציה בין המעשים שבהם הודה המשיב 2 לבין העונש הקל שהוסכם עליו.
6.
בהחלטה מיום 3.2.2015 התבקשו המשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה.
7.
בתגובה המקדמית מטעם המדינה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל כך שהוגשה בשיהוי. המדינה מציינת כי הסכם עד המדינה נחתם לפני למעלה משלוש שנים וכי המשיב פעל לפיו מאז ועד היום. עוד נטען, כי העותרים השתהו בהגשת עתירתם למרות שידעו עוד במועד הגשת כתב האישום כי המשיב 2 נכלל ברשימת עדי התביעה בעניינם. לטענת המדינה, קבלת העתירה בשלב זה תפגע במשיב 2 אשר ביצע חלק נכבד מהתחייבויותיו לפי הסכם עד המדינה. המדינה מוסיפה וטוענת כי העתירה מכוונת למעשה כלפי מעשה עשוי, שכן המשיב כבר פעל לפי הסכם עד המדינה, מסר הודעות אמת מפורטות ומלאות במשטרה והורשע על-פי הודעתו. לגופם של דברים, טוענת המדינה כי חליל הוא העבריין המרכזי בפרשה (ולא המשיב 2), וכי אף הוא הורשע על רקע עדותו של המשיב 2 ומרצה את עונשו.
8.
בתגובה מטעם המשיב 2 נטען כי יש לדחות את העתירה נוכח ההלכה המצמצמת את היקף ההתערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה. כן נטען בה כי כל מטרתה של העתירה הוא לדחות את המועד שנקבע למתן עדותו של המשיב 2 בהליך המתנהל נגד העותרים. עוד טוען המשיב 2 כי הסכם המדינה הוא סביר וראוי, וכי ללא שיתוף הפעולה מטעמו היה קושי למצות את הדין עם העבריינים המעורבים בפרשה.
9.
בהחלטה מיום 5.2.2015 התבקשו העותרים להגיש הודעה משלימה מטעמם שבה יתייחסו לטענות לפיהן העתירה הוגשה בשיהוי ואף התגבש מעשה עשוי.
10.
בהודעה המשלימה מטעם העותרים שהוגשה ביום 8.2.2015, נטען כי המדינה מנועה מלהעלות את טענת השיהוי מאחר שהמשיב 2 הורשע כבר לפני זמן רב, ביום 13.1.2013, ובכל זאת המדינה אינה פועלת לגזירת דינו, על מנת "להחזיקו 'כבן ערובה' בידה" וכך לגרום לו לרצות אותה בתשובותיו על דוכן העדים. לטענת העותרים, כל עוד המדינה דוחה באופן מלאכותי את מתן גזר דינו של המשיב היא מנועה מלטעון לשיהוי. העותרים מוסיפים וטוענים כי דווקא חלוף הזמן בין מועד החתימה על הסכם עד המדינה למועד גזירת דינו של המשיב 2 הוא זה שסולל את הדרך לתקוף את ההסכם שנערך עם המשיב 2.
באשר לטענת המעשה העשוי, עמדת העותרים היא כי כל עוד לא נגזר דינו של המשיב 2 טרם התגבש מעשה עשוי.
11.
דין העתירה להידחות על הסף בשל השיהוי שנפל בהגשתה. לא יכול להיות כל ספק בכך שהשיהוי הסובייקטיבי של העותרים הוא כבד, בשים לב לכך שהם יודעים, לפחות החל ממועד הגשתו של כתב האישום נגדם, ביום 7.7.2013, כי המשיב 2 נכלל ברשימת עדי התביעה וצפוי להעיד נגדם. למרות זאת, העותרים חיכו כשבוע ימים לפני דיון ההוכחות על-מנת להגיש את העתירה נגד הסכם עד המדינה שנערך עם המשיב 2. בהמשך לכך, הגשת העתירה נגועה אף בשיהוי אובייקטיבי, משום שדיון בעתירה בשלב הנוכחי עלול לעכב את ההליך הפלילי המתנהל בעניינם של העותרים, בנוסף לפגיעה בהסתמכותו של המשיב 2 על ההסכם שנערך עמו. ראוי להדגיש, כי העותרים לא הצביעו על כל טעם שבגינו הוגשה העתירה בחלוף זמן רב כל-כך מאז שנודעו להם העובדות הרלוונטיות להגשת העתירה ומספר ימים כה מועט לפני המועד שבו צפויה להישמע עדותו של המשיב 2 במשפטם.
12.
אכן, לעתים טענת שיהוי אינה מתקבלת כאשר העתירה מצביעה לכאורה על פגיעה קשה בשלטון החוק. אולם, אין לומר שאלה הם פני הדברים במקרה דנן. העותרים גורסים כי "גרירת הרגליים" במשפטו של המשיב 2, שטרם הסתיים בגזירת עונשו, מצדיקה שלא לשעות לטענת השיהוי שהועלתה מטעם המדינה. אולם, לאמיתו של דבר, הפגיעה הכרוכה בהימשכותם של ההליכים בעניינו של המשיב 2 אינה חורגת מן הפגיעה שלה טוענים העותרים בשל עצם עשייתו של הסכם עד המדינה. זאת, משום שההסכם עם המשיב 2 כולל "הסדר סגור" לעניין הענישה, באופן שגם אם "יטייב" כביכול את עדותו לטובת המדינה הדבר לא יוביל לכך שיתבקש עונש מקל יותר בעניינו (חשש שבשעתו עמד ביסודה של ההלכה שנקבעה בעניין ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 477 (1976), ובינתיים שונתה בבג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע , פ"ד סא(3) 93 (2006)). למעשה, טענתם של העותרים היא "תמונת ראי" של אחת הטענות שעלתה בבג"ץ 6410/14 התנועה למען איכות השלטון נ' פרקליט המדינה (4.2.2015) (להלן: בג"ץ 6410/14 ), אשר בו נטען כי השלמת התהליך של גזירת דינו של עד המדינה קודם למועד שבו השלים את מתן עדותו היא שמעוררת קושי ( שם , בפסקה
87 לפסק דינו של השופט א' שהם ).
13.
למעלה מן הצורך, יצוין כי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנושא של "עד מדינה" (הנחייה 4.2201 (50.031)) (התשס"ה) מתייחסת במפורש לאפשרות של ביטול הסכם שנעשה עם עד מדינה בעקבות הפרתו (שלה תיחשב גם מסירת עדות "שונה באופן מהותי מגרסה קודמת שמסר במסגרת התחייבותו להעיד אמת". שם , בפסקה 7). אם כן, ההתחייבות של עד המדינה לקיים את חלקו בעסקה היא ממהותו של ההסכם שנעשה עמו, על מנת לשרת את האינטרס הציבורי המצדיק הסכמים מסוג זה, והיכולת לאכוף התחייבות זו אינה הסדרה בלתי ראויה, אלא חיונית להשגת מטרותיו של הסכם עד המדינה (ראו והשוו: בג"ץ 6410/14, בפסקאות 88-87 לפסק דינו של השופט שהם ).
14.
אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 3,500 שקל לכל אחד מהם.
ניתן היום, כ' בשבט התשע"ה (9.2.2015).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת