בג"ץ 8133/06 עלאא עבד אלחלים ח'טיב נ. שר הפנים

השופטת

ד' ברלינר:

על פי הנטען בעתירה שלפנינו, העותר 1 (להלן – העותר), תושב הרשות הפלסטינית, והעותרת 2, אזרחית ישראל, הינם בני זוג אשר נישאו בשנת 1999. בקשתם לאיחוד משפחות נדחתה. מכאן העתירה, בה אנו מתבקשים להוציא צו על תנאי המורה למשיבים לנמק מדוע לא יעניקו לעותר רישיון לישיבת קבע ובהמשך אזרחות ישראלית.

העתירה לוקה בפירוט חלקי וחסר מאוד של הרקע העובדתי. רק לאחר מספר החלטות בהן התבקשו השלמות, עומדים בפנינו הנתונים הרלוונטים, שהינם בעיקר שניים: העותר הינו יליד שנת 1976 והבקשה לאיחוד משפחות הוגשה במועד כלשהו בשנת 2003. מנתונים אלו עולה, כי אין מנוס מדחיית העתירה. על פי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, לא ניתן להיענות, בדרך כלל, לבקשות לאיחוד משפחות בין אזרח ישראלי לבין תושב האזור. החוק חל על הבקשות שהוגשו לאחר החלטת הממשלה מיום 12.5.2002 (ראו בג"ץ 4022/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם)), ועל כן הוא חל על הבקשה שלענייננו. מבחינת גילו, אין העותר נכנס לחריג הקבוע בסעיף 3 לחוק, כפי שתוקן בשנת 2005.

יוער, כי לפני זמן לא רב תוקן החוק ונקבע בו חריג נוסף. סעיף 3א1 לחוק האזרחות מסמיך את שר הפנים להעניק רישיון לישיבת ארעי או היתר שהייה בישראל לתושב האזור שהוא בן משפחה של אזרח ישראלי, מטעמים הומניטריים מיוחדים ובהמלצת ועדה מקצועית שמונתה לשם כך. בפני העותרים פתוחה, כמובן, הדרך לנסות ולפעול במסלול זה אם הם סבורים שהוא רלוונטי לגבם.

העתירה נדחית איפוא. צו הביניים מיום 19.12.06, שאסר על הרחקתו של העותר, מבוטל.