בג"ץ 8161/99 ארדין חיים נ. מדינת ישראל

המבקש נהג את רכבו בשעת לילה מאוחרת באזור נהריה כשהוא שיכור, סטה מן הכביש, שהיה רטוב מגשם, עלה על אי-תנועה, התנגש בתמרור ובקיר בטון והתהפך. רשיונו של המבקש, שאף נפגע בתאונה זו בגבו ובראשו, נלקח ממנו מייד לאחריה, ובבדיקה שנערכה לו נמצא בדמו אלכוהול בריכוז העולה פי שלושה על המותר. כחודש לאחר התאונה נפסל המבקש מינהלית מלהחזיק רשיון נהיגה, וזאת למשך 60 ימים.

בית-משפט השלום (תעבורה) בעכו (השופט משה אלטר) הרשיע את המבקש על-פי הודאתו בעבירות של נהיגה רשלנית, גרימת נזק, נהיגה בשכרות וסטיה מנתיב נסיעה, וגזר עליו קנס של 3,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם, ואף מאסר לתקופה של שישה חודשים שהותלה למשך שלוש שנים, וזאת בתנאי שהמבקש לא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה בשכרות. כן נגזר על המבקש עונש של פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך תקופה של 24 חודשים, וזאת בניכוי 60 ימי הפסילה המינהלית (להלן: עונש הפסילה).

על עונש הפסילה שנגזר עליו הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה, ובגידרו טען כי עונש הפסילה חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת. עוד טען המבקש, כי בקביעת עונש הפסילה התעלם בית-משפט השלום (תעבורה) מנסיבותיו האישיות, ובין היתר מכך שהמבקש נהג את רכבו בתנאי מזג-אויר קשים, מכך שהמבקש זקוק לרשיון נהיגה לצורך ביצוע עבודתו כמטפל, ומכך שהמבקש נפגע בעצמו בתאונה וסובל מאז מבעיות רפואיות קשות. לבסוף טען המבקש, כי על-אף שתקופת הפסילה המינהלית שנקבעה לו התחילה רק כחודש לאחר התאונה, הרי שבפועל נמשכה תקופה זו שלושה חודשים, וזאת מכיון שכבר במועד התאונה נלקח ממנו רשיון הנהיגה שהיה ברשותו.

בית-המשפט המחוזי (השופט יצחק דר) דחה את ערעורו של המבקש, וקבע כי הנימוקים שהעלה המבקש להקלה בעונש הפסילה אינם מציגים נסיבות מיוחדות המצדיקות על-פי סעיף 39א לפקודת התעבורה את קיצור תקופת הפסילה המינימלית של שנתיים שנקבעה באותו סעיף.

מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי. מנגד תמכה המשיבה את יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וטענה כי אין מקום למתן רשות ערעור.

דין הבקשה להידחות.

במקרה שבפנינו, כאמור, נגזר על המבקש עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק בגין עבירה של נהיגה בשכרות, וזאת על-אף שהמבקש נהג ברכבו כשריכוז האלכוהול בדמו גבוה פי שלושה מן הריכוז המותר. יוצא איפוא, כי בנסיבות העניין עונשו של המבקש כלל איננו חמור, ולא-כל-שכן אין הוא סוטה מרמת הענישה המקובלת בצורה קיצונית, אשר מצדיקה עריכת דיון שלישי לגביו. ראו רע"פ 1282/98 סלומון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

יש לדחות אף את טענתו של המבקש שלפיה ראוי לנכות מעונש הפסילה שנגזר עליו תקופה של כחודש ימים שבמהלכה לא היה ברשותו רשיון נהיגה. שכן, בית-המשפט המחוזי שקל את נסיבותיו האישיות של המבקש, ובכללן את תקופת חודש הימים שלאחר התאונה, שבגידרה לא יכול היה המבקש לנהוג משום שרשיון נהיגה נלקח ממנו. בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל דעה כי אין בנסיבות אלו הצדקה לקיצור עונש הפסילה, ולא ראיתי כי עליי להתערב בפסק-דינו.

הבקשה נדחית.