בג"ץ 8168/99 תמר שלום נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט י' זמיר :

העותרת מתדיינת עם בעלה, הוא המשיב 3 (להלן - המשיב), בפני בית הדין הרבני האזורי באשדוד בעניינים שונים. בין היתר, תלוייה ועומדת בפני בית הדין תביעה של המשיב, אותה כרך בתביעת גירושין, לחייב את העותרת להשיב לו כספים שנתקבלו בעקבות פרישתו משירות קבע בצה"ל. מספר חודשים לאחר שהוגשה תביעה זאת, הלכה העותרת והגישה תביעה באותו ענין לבית המשפט לעניני משפחה. היא ביקשה שבית המשפט יצהיר כי כספי הפרישה ניתנו לה במתנה מאת המשיב, ולפיכך שייכים לה במלואם או בחלקם. בדיון הראשון בפני בית הדין העלה בא-כוח העותרת טענות שונות נגד הסמכות של בית הדין בענין זה. עד היום לא קיבל בית הדין החלטה בטענות אלה. אמנם בית הדין כבר קבע, אגב דיון בתביעת הגירושין של המשיב, כי תביעה זאת כנה, אולם עדיין נותר לבית הדין לדון ולהכריע בטענות נוספות שיש לעותרת נגד הסמכות של בית הדין.

לעת הזאת קיבל בית הדין האזורי שלוש החלטות בענין כספי הפרישה. ראשית, העותרת, שטענה כי הפקידה כספים אלה בנאמנות בידי בנותיה, חוייבה (בימים 21.12.98 ו12.1.99-) ליטול את הכספים מהבנות ולהפקידם בחשבון משותף לה ולמשיב. כעבור זמן (ביום 21.2.99) בוטלה החלטה זאת בבית הדין הרבני הגדול, ובית הדין האזורי נצטווה לדון בענין מחדש. שנית, בית הדין האזורי התיר למשיב (ביום 12.1.99) לתבוע, בערכאה המוסמכת, שהבנות יעבירו את הכספים אל החשבון המשותף. המשיב אכן תבע, על יסוד היתר זה, את הבנות בבית המשפט לעניני משפחה. שלישית, הבנות נצטוו (בימים 17.2.99 ו4.10.99-) להתייצב בפני בית הדין האזורי כדי למסור עדות בנוגע לכספים. בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על ההחלטה השלישית נדחתה על ידי בית הדין הגדול (ביום 1.11.99) מן הטעם שמדובר בהחלטת ביניים שאין מקום לערער עליה.

העתירה תוקפת את ההחלטה השלישית של בית הדין האזורי (מימים 17.2.99 ו4.10.99-), המורה על התייצבות הבנות למסירת עדות, וכן את הסירוב של בית הדין הגדול להתערב בהחלטה זאת. הטענה העיקרית בעתירה היא, שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בענין כספי הפרישה. טענה נוספת בפי העותרת היא, שההחלטה לזמן את הבנות למתן עדות נתקבלה על ידי דיין אחד מבלי שהתקיים עליה דיון במעמד שני הצדדים. העותרת מוסיפה ומבקשת שבית משפט זה יצהיר כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בענין כספי הפרישה.

מבלי לחוות דעה לגוף הטענות של העותרת בשאלת הסמכות, אין עתירתה מגלה, נכון לעכשיו, עילה. עד שהעותרת באה ומבקשת שבית משפט זה יצווה על בית הדין הרבני להימנע מלדון בענין המצוי, לפי הטענה, מחוץ לגדרי סמכותו, עליה להראות, ראשית, כי בית הדין הרבני מתכוון לדון בענין נשוא העתירה, ושנית, כי היא מיצתה את האפשרויות הפתוחות בפניה בתוך מערכת השיפוט הרבני כדי להניא את בית הדין מכוונתו. העותרת לא עמדה בשתי המטלות: היא לא הצביעה בעתירה על החלטה של בית הדין האזורי הקובעת כי יש בידי בית הדין סמכות לדון בענין כספי הפרישה. לא כל שכן שהיא לא הציגה החלטה של בית הדין הרבני הגדול הדוחה, לגוף הענין, את טענותיה בענין העדר סמכות בית הדין.

ההחלטות שבית הדין האזורי קיבל עד כה בענין כספי הפרישה הן כולן החלטות דיוניות. לא נחרצה בהן כל זכות ולא נקבעה בהן כל סמכות. ממילא אין באותן החלטות כדי למנוע בעד העותרת להעלות את טענותיה בשאלת הסמכות, תחילה בפני בית הדין האזורי, ובמידת הצורך בפני בית הדין הגדול. מסקנה מתבקשת מכך היא, כי העתירה, ככל שהיא מבוססת על הטענות בענין הסמכות, הוגשה טרם זמנה. די בכך כדי לדחותה על הסף.

לא מצאנו אף ממש בטענה נגד הדרך בה החליט בית הדין לזמן את הבנות למתן עדות: על-פי הדין, החלטה מעין זו יכול לקבל גם דן יחיד בבית הדין. ראו סעיף 8(ה)(4) לחוק הדיינים, התשט"ו1955-, ותקנה 1(4)(ה) לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן1990-. לכן, אין בידי העותרת, שבקשתה לבטל את הזימון נשמעה ונדחתה על ידי דיין אחד, פתחון פה נגד הליך קבלת ההחלטה.

למחר, יום 25.11.99, נקבעה ישיבה של בית הדין הרבני האזורי. העותרת ביקשה שבית משפט זה ימנע את הדיון שנקבע למחר. אין יסוד לכך. להיפך. בעת הדיון, אם מחר ואם במועד אחר, תוכל העותרת להעלות לדיון את טענתה כי לבית הדין הרבני אין סמכות בעניין. אין יסוד למנוע בעד בית הדין הרבני לדון ולקבל החלטה בנדון.

מטעמים אלה החלטנו לדחות את העתירה על הסף, מבלי לבקש את תגובת המשיבים.