בג"ץ 8172/09 גילי באשה נ. בית המשפט המחוזי בתל אביב

השופט

י' דנציגר:

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המופנית נגד בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הרכב כבוד השופטים א' טל, י' אמסטרדם, ר' לבהר-שרון) ואשר מתייחסת לפסק דין שניתן על ידו ביום 2.2.2009 בתפ"ח 1101/06 שבמסגרתו הורשע המשיב 3, יחזקאל באשה, אחיו של העותר, בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

1.

העותר ואחיו, המשיב 3, נעצרו ונחקרו בקשר עם מותו של יצחק ג'ורג'י ביום 31.7.2007. העותר שוחרר ממעצר לאחר מספר ימים, ללא שהוגש נגדו כתב אישום ואילו נגד המשיב 3 הוגש כתב אישום שבו יוחסה לו עבירת רצח. אדם נוסף, יצחק מימוני, גם הוא נעצר, נחקר ושוחרר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. העותר הופיע ברשימת עדי התביעה אולם בסופו של דבר התביעה ויתרה על עדותו והוא לא העיד כלל במשפט, אף לא מטעם המשיב 3.

2.

ביום 2.2.2009 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את הכרעת הדין בעניין המשיב 3, שבמסגרתה הרשיע את המשיב 3 בעבירת הרצח כאמור לעיל. עוד קבע בית המשפט המחוזי, במסגרת הכרעת הדין, את הממצא העובדתי הבא:

"במקרה שבפנינו תקף הנאשם [ המשיב 3 - י.ד. ] את המנוח יחד עם אחיו גילי [ העותר - י.ד. ] ועם מימוני בכוונה לגרום למותו, וגם אם הוא לא דקר את המנוח את הדקירה הקטלנית, הרי חלקו היה מהותי להגשמת התוכנית המשותפת של רצח המנוח".

לטענת העותר, במילים אלה הוא "הורשע" הלכה למעשה בעבירת הרצח על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת מבלי שהוגש נגדו כתב אישום, מבלי שהעיד ומבלי שנשמע מפיו דבר במהלך המשפט. העותר מבקש כי נורה על מחיקתן של קביעות אלה מהכרעת הדין.

3.

זאת ועוד, לאחר הכרעת הדין, ביום 18.5.2009, הוגש נגד העותר (ונגד יצחק מימוני) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין עבירת רצח. לטענת העותר, הקביעות שבהכרעת הדין הן שהובילו להגשת כתב אישום נגדו.

4.

העותר סבור כי מכיוון שלא היה צד להליך ואין באפשרותו לערער על הכרעת הדין, הרי שהדרך היחידה הפתוחה בפניו לתקן את עיוות הדין שנגרם לו, היא לפנות לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

5.

המשיבה 2, באמצעות פרקליטות המדינה, טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף. בתמצית, טוענת המשיבה 2 כי אין כל פסול בכך שבית משפט שבפניו מתנהל הליך הוכחות של נאשם, יקבע ממצאים עובדתיים הנדרשים להכרעה באותו עניין, על סמך ראיות שהובאו בפניו, גם אם ממצאים אלו נוגעים לאנשים שאינם צד להליך. בכל מקרה, טוענת המשיבה 2, מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו לצורך קביעת חלקו של המשיב 3 בעבירה וודאי שאין מדובר בהרשעתו של העותר. עוד טוענת המשיבה 2 כי משהוגש כתב אישום בעניינו של העותר, שאלת אשמתו וקביעת מידת מעורבותו בפרשה תיקבע על ידי בית המשפט שידון בעניינו, על פי הראיות שתובאנה בפניו. עוד הוסיפה המשיבה 2 כי הכרעת הדין בעניינו של המשיב 3 ממילא אינה יכולה לשמש ראיה במשפטו של העותר (ראו: סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). לעותר תהיה הזדמנות, במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדו, להביא את הראיות שהוא סבור כי יש בהן לסייע להגנתו וכן להעלות טענות בדבר התנהלות התביעה בעניינו, ככל שהוא סבור שיש הצדקה לעשות כן.

6.

דין העתירה להידחות על הסף. כפי שציינה המשיבה 2, הקביעות העובדתיות בהכרעת הדין בעניינו של המשיב 3 אין בהן כדי להרשיע את העותר. יתרה מכך, נגד העותר מתנהל כעת הליך פלילי שבמסגרתו הוא רשאי לטעון כל טענה ולהביא כל ראיה שיהיה בהן כדי לסייע לו להתגונן בפני כתב האישום שהוגש נגדו. זאת ועוד, על פי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הממצאים שבפסק הדין הפלילי נגד המשיב 3 אינם יכולים לשמש כראיה לכאורה לאמור בהם במשפט פלילי אחר ומכאן שלכאורה אין בהם כדי לפגוע בהגנתו של העותר. בנסיבות אלה, לא מצאנו כל עילה למתן סעד על ידי בית משפט זה כבית משפט גבוה לצדק.

7.

כאמור, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות.