בג"ץ 8286/99 הרצל סרביאן נ. ויניק חברה לבנין בע"מ

המערער והמשיב 3 הינם אחים (להלן - האחים). הם רכשו מהמשיבה 1 (להלן - המשיבה), בשנת 1993, חנויות במרכז מסחרי שהמשיבה הקימה בעיר כרמיאל. המערער רכש שתי חנויות, ואילו אחיו, המשיב 3 (להלן - האח), רכש ארבע חנויות. במרוצת הזמן נתגלו חילוקי דעות בין האחים לבין המשיבה בנוגע לביצוע החוזה. חילוקי דעות אלה באו פעמיים בפני בית המשפט המחוזי בחיפה: פעם אחת בשנת 1994 (ה.פ. 815/94), ופעם שניה בשנת 1996 (ת.א. 498/96). שני ההליכים הוגשו על ידי האחים נגד המשיבה. ההליך משנת 1994 הסתיים בפסק דין של השופט ד' ביין (מיום 12.11.95), שהתנה את מסירת החנויות לידי האחים בתשלום 220,000 ש"ח. ההליך משנת 1996 הסתיים (ביום 14.11.99) בפסק דין של השופטת ב' גילאור, שאימץ הצעת פשרה שנתגבשה במהלך משא ומתן בין הצדדים. משא ומתן זה, אף שקידם את פתרון הסכסוך וצמצם את המחלוקת, לא הגיע כדי הסכם גמור בין הצדדים, בשל דרישות שהעלה המערער. דרישות אלה נבעו, בין היתר, מסכסוך שפרץ במהלך המשפט בין המערער לבין האח. כיוון שלא הושג הסכם בין כל בעלי הדין, נדרש בית המשפט להכריע בעצמו את המחלוקת. הוא ביצע את ההכרעה לא בדרך הרגילה, לאחר הוכחות וסיכומים, אלא בדרך מקוצרת של אימוץ הצעת הפשרה. בית המשפט הלך בדרך זאת, אף שהמערער הביע התנגדות כללית להצעת הפשרה, לאחר שכל בעלי הדין, לרבות המערער, הביעו בפני בית המשפט הסכמה לסיים את ההתדיינות עוד לפני שלב ההוכחות.

ואלה עיקרי הפשרה שנקבעה בפסק הדין: המשיבה, באמצעות כונס הנכסים שלה, הוא המשיב 2 (להלן - כונס הנכסים), תקבל 400,000 ש"ח לערך, שהופקדו (בשנת 1997) בקופת בית המשפט המחוזי על ידי האחים לצורך קבלת צו המונע שינוי מצב החנויות עד להכרעה בתביעה; לאחר מכן תימסר החזקה בחנויות לידי האחים; האחים יפתחו את החנויות תוך 60 יום; כל התביעות ההדדיות בין האחים לבין המשיבה יתבטלו. עם זאת, בית המשפט נמנע מלהתערב במחלוקת החדשה בין המערער לבין האח. הוא מסביר בפסק הדין כי מאחר שהתביעה שלפניו עוסקת רק בסכסוך בין האחים לבין המשיבה, אין אפשרות לפתוח במסגרתה חזית חדשה בין האחים לבין עצמם. חזית זאת, אמר בית המשפט, טעונה בירור במסגרת הליך נפרד.

המערער אינו משלים עם עיקרי הפשרה כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך הגיש ערעור זה (ע.א. 8286/99) על פסק הדין. טענתו העיקרית בערעור היא כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר נתן בפסק הדין תוקף לפשרה שתוכנה לא היה מקובל עליו. כיוון שהמערער לא הסכים לפשרה, היה על בית המשפט, לטענתו, לעשות אחד משניים: לקבל את התביעה של האחים נגד המשיבה כמו שהיא, ואז להחזיר למערער את הפיקדון המצוי בקופת בית המשפט ולא להעבירו למשיבה, או לשמוע הוכחות וסיכומים ורק אז לתת פסק דין.

בבקשה המונחת לפני מבקש המערער לעכב את העברת הכספים הנמצאים בקופת בית המשפט לידי כונס הנכסים עד למתן הכרעה בערעור. הוא מסביר בבקשה כי אם ההעברה תתבצע והערעור יתקבל, לא יהיה לו סיכוי לגבות את הכספים חזרה מהמשיבה, הנמצאת בכינוס נכסים ואינה מסוגלת לפרוע את חובותיה. הוא פנה, קודם שהגיש לבית משפט זה את הבקשה לעיכוב הביצוע, בבקשה דומה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה (ביום 25.11.99) את בקשתו.

כידוע, אחד התנאים לעיכוב ביצוע פסק דין עד הכרעה בערעור הוא, שביצוע מיידי של פסק הדין עלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי-הפיך, העולה בחומרתו או בהיקפו על הנזק שייגרם לצד שכנגד כתוצאה מאי-ביצועו המיידי של פסק הדין. ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 861-859. במקרה הנדון פירט כונס הנכסים, בתגובה שהגיש לבית המשפט המחוזי לבקשת עיכוב הביצוע, נזקים שעיכוב הביצוע יסב למשיבה. ראשית, טען כונס הנכסים, דחייה בהעברת החזקה בחנויות לידי האחים תגדיל את הנטל הכספי על קופת הכינוס, הנושאת היום בעצמה בתשלום דמי ניהול וארנונה עבור החנויות. שנית, ככל שתוקדם פתיחת החנויות בידי האחים כך יגדל הסיכוי שכונס הכנסים ימצא מהר יותר רוכשים לחנויות נוספות במרכז המסחרי, שהמשיבה עדיין לא מכרה, במחיר גבוה יותר. מאחר שכונס הנכסים הצביע על נזקים אפשריים כתוצאה מעיכוב הביצוע, צריך לבדוק האם נזקיו של המערער כתוצאה מאי-עיכוב הביצוע גוברים על נזקים אלה. מהו, איפוא, טיב הנזק העלול להיגרם למערער, במקרה של קבלת הערעור, כתוצאה מחוסר יכולת לגבות חזרה מהמשיבה את כספי הפיקדון?

לצורך שאלה זאת יש להפריד בין שני חלקים של סכום הפיקדון המועבר למשיבה לפי פסק הדין. החלק הראשון, בשיעור שני שלישים לערך מהפיקדון, מגלם את החלק היחסי של האח בחנויות הנמסרות על פי פסק הדין. המערער טוען כי הוא זכאי לקבל מהאח השבה של חלק זה, לאחר שהמערער מימן את כל הפיקדון, ואילו האח כלל לא השתתף במימון. מטענה זאת של המערער נובע, שגם אם הערעור יתקבל והמערער לא יצליח לגבות חזרה מהמשיבה את סכום הפיקדון, עדיין יוכל המערער לכסות, באמצעות תביעת השתתפות נגד האח, שני שלישים מגובה הנזק. המערער אף יוכל להבטיח תביעה כזאת באמצעות עיקול החנויות שהאח עתיד לקבל מהמשיבה או בכל דרך אחרת. נמצא, איפוא, לפי טענותיו של המערער, כי הבקשה לעיכוב הביצוע, ככל שהיא מתייחסת לחלק זה של הפיקדון, אינה נדרשת למניעת נזק שאינו בר תיקון. אמנם, עיכוב הביצוע עשוי להקל על המערער גם בנוגע לחלק זה, שהרי הזכות העקרונית לתבוע השבת כספים, גם אם היא קיימת, אינה חוסכת את הטרדה והטרחה הכרוכות בניהול הליכים משפטיים למימוש הזכות. אולם הכבדה זאת על המערער, למרות שאין לבטלה, אינה שקולה לנזקים הצפויים למשיבה מעיכוב הביצוע. לפיכך אין היא מצדיקה את עיכוב הביצוע.

העברת החלק השני של הפיקדון, בשיעור השליש הנותר ממנו, אל כונס הנכסים אכן עשויה לפגוע במערער, אם יזכה בערעור, בלי אפשרות לתיקון הנזק. שהרי אחת הטענות בערעור היא שהמערער פטור מלשלם למשיבה סכום נוסף כלשהו עבור החנויות, לאחר שהמשיבה חייבת לפצות את המערער על האיחור במסירת החנויות. אולם האם נזק זה הינו בעל עוצמה המצדיקה לעכב את ביצוע פסק הדין? התשובה לשאלה זאת ניתנה כבר, למעשה, על ידי בא-כוח המערער, שעה שהציג בפני בית המשפט המחוזי את תנאיו שלו להסדר פשרה עם המשיבה: בישיבת בית המשפט המחוזי מיום 14.11.99, אשר בסיומה ניתן פסק הדין נשוא הערעור, הסכים בא-כוח המערער לרעיון העקרוני של התניית מסירת החזקה בחנויות לידי האחים בהעברת כספים, בגובה כספי הפיקדון, לידי המשיבה. טענתו היחידה של בא-כוח המערער היתה, כי העברת הכספים צריכה להתחלק בין האחים באופן יחסי למספר החנויות שכל אחד מהם מקבל, וכי אין לבצע את כל התשלום מתוך כספי הפיקדון שהמערער הפקיד לבדו. באותה הזדמנות לא טען בא-כוח המערער את שהוא טוען בערעור, לאמור, שאין כל מקום להעביר כספים אל המשיבה לאחר שהמשיבה מחוייבת בתשלום פיצויים על האיחור במסירת החנויות. בא-כוח המערער לא עורר טענה כזאת, על אף שיכול היה לעורר אותה, שהרי הדיון עמד אז באותו שלב בדיוק בו יעמוד הדיון אם הערעור יתקבל.

אין צריך לומר כי העובדה, שהמערער הביע נכונות לקבל את החזקה בחנויות כנגד העברת כספים למשיבה, אינה אומרת בהכרח שהסדר זה אינו פוגע במערער. מבחינת המערער ודאי עדיף ההסדר שהוא מציג בערעור, כלומר, קבלת החזקה בחנויות בלי לשלם למשיבה דבר נוסף. אולם השאלה, האם יש בהסדר שאומץ על ידי בית המשפט המחוזי משום פגיעה במערער, אינה נוגעת לבקשה לעיכוב ביצוע. השאלה המכרעת בבקשה לעיכוב ביצוע היא אחרת: האם הנזק שייגרם למערער כתוצאה מביצוע מיידי של פסק הדין גדול ופוגע יותר מן הנזק הצפוי למשיבה כתוצאה מעיכוב הביצוע. לצורך התשובה לשאלה זאת ראוי וצריך לתת משקל ניכר לעמדת המערער בפני בית המשפט המחוזי ביום 14.11.99, הוא היום בו ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי. הנכונות שהביע המערער אותו יום להעביר למשיבה חלק יחסי מסכום הפיקדון, מלמדת שהנזק הצפוי למערער מן ההסדר שאומץ על ידי בית המשפט המחוזי אינו גדול במיוחד, ומכל מקום שההסדר, למרות הנזק הצפוי ממנו, עדיין נמצא מבחינת המערער במתחם הכדאיות. נזק בעוצמה כזאת, כשהוא מאוזן מול הנזקים הצפויים למשיבה, אינו מצדיק לסטות מן הכלל המחייב ביצוע מיידי של פסק דין.

ראוי לציין כי עמדת המערער, כפי שהוצגה בשעתו בפני בית המשפט המחוזי, מציבה בפני המערער קושי לא מבוטל כיום, לגוף הערעור. הקושי הוא, שהמערער בא בטענות נגד בית המשפט המחוזי על שלא בחר באפיקי פעולה מסויימים, ואילו בפועל ספק רב אם אותם אפיקים היו פתוחים בפני בית המשפט. בניגוד לטענה בערעור, לכאורה לא עמדה בפני בית המשפט האפשרות של שמיעת הוכחות, לאחר שכל הצדדים הביעו בפני בית המשפט הסכמה לסיים את התיק ללא שמיעת הוכחות. גם האפשרות החלופית המוצגת בערעור, של קבלת מלוא התביעה, לא עמדה על הפרק, לאחר שאף אחד מבעלי הדין, לרבות המערער, לא דרש שהתביעה תתקבל כמות שהיא. קשיים אלה בערעור, אף שבשלב זה איני מביע עמדה סופית לגביהם, מחזקים את המסקנה כי המערער לא הרים את הנטל הדרוש לעיכוב הביצוע של פסק הדין.

לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. כיוון שהמשיבים לא נתבקשו להגיב על הבקשה, וכבר זכו בהוצאות משפט בבקשה לעיכוב הביצוע בבית המשפט המחוזי, איני עושה צו להוצאות בהליך זה.