בג"ץ 8289/04 כפר אדומים ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית להתיישבו נ. שר הבט

1.בפני בקשה מטעם העותרים לחיוב המשיבים מספר 1 ו-2 בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. עניינה של העתירה בכוונת המשיבים לפעול לפינוי מבנים שהוצבו שלא כדין בשטח הידוע גם כנ.ג 468 ו/או "נופי פרת" סמוך ליישוב כפר אדומים.

2.לדברי העותרים, החלטת המשיבים על פינוי המבנים נתקבלה שלא כדין, בלי שנמסרה להם כל הודעה רשמית על כך, ללא צו כלשהו ותוך פגיעה קשה בזכות הטיעון שלהם, חירותם, כבודם וקניינם. ביום 5.9.04 נוהלו שיחות בין המבקשים לבין מפקדים בכירים בשטח ונמסר להם כי בכוונת המשיבים לפנות את הקרוונים שהיו באזור. מכל מקום, המשיבים עכבו את הפינוי, ככל הנראה בשל ריבוי המתיישבים שהגיעו לאתר, ורק בשל כך ניתנה לעותרים שהות מספקת כדי לפנות לבית המשפט. במקביל, פנה מזכיר העותרת 1 אל אלוף הפיקוד וביקש להורות למשיב מס' 3 לפעול בהתאם להוראות החוק ובמידת הצורך לאפשר למבקשים לפנות לערכאות המשפט. ביום 7.9.04 קיבלו העותרים מכתב בשם אלוף הפיקוד בו נכתב כי בקשתם נדחתה וכי המתחם בו הוצבו היבילים אינו כלול בתוכנית מאושרת כלשהי ועל כן יש לפנותו. לטענת העותרים, בנסיבות אלו לא נותרה בידיהם הברירה אלא לפנות לבית המשפט ולבקש ממנו סעד ואילו לא הזדרזו לפנות לבית המשפט היו המשיבים מבצעים את הפינוי. בנוסף, ביום 8.9.04 הורה בית המשפט למשיבים להשיב תשובה מקדמית לעתירה ולצו הביניים. מתשובת המשיבים נראה כי הם חזרו בהם מכוונתם לפנות את הקרוונים שלא כדין, ללא צו וללא מתן זכות טיעון ובנסיבות אלו, באו העותרים על סיפוקם. ברי, כי ללא הגשת העתירה היו המשיבים מפנים את הקרוונים בניגוד להוראות הדין והעתירה היא ששינתה את עמדתם. המשיבים מתנגדים לבקשה. לדבריהם, העותרים הנם מפרי חוק, שהקימו מבנים שלא כדין, בניגוד לתוכנית המתאר החלה במקום וללא היתרי בניה. עיון בעתירה מעלה בבירור, כי גם העותרים אינם טוענים כי למבנים המוצבים במאחז הוצאו היתרי בניה כנדרש. לטעמם, העתירה לא הביאה לקבלת הסעד המבוקש לעותרים. ההפך הוא הנכון, העותרים ביקשו, כי המשיבים ימנעו מלפנות אותם ואת הרכוש המצוי במאחז הבלתי חוקי המצוי בנ.ג 468 ואילו המשיבים הצהירו בתשובתם כי בכוונתם לפעול גם לפעול לפינוי המאחז. כמו כן, הבהירו בתשובתם כי פתוחים בפניהם מספר מסלולים חוקיים לפעול לפינוי המאחז. על כן יש לדחות את בקשת המבקשים.

3.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה לחיוב בהוצאות להדחות. אכן, העתירה שהוגשה כרכה בחובה טענות משני סוגים – כאלו המתייחסות לסמכות המשיבים לפנות את המבנים כעניין שבעקרון וטענות הקשורות להליך הפינוי עצמו כגון טענות בדבר היעדר זכות טיעון ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. בכל האמור בסוג הטענות הראשון, הרי שמקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה אין מקום לפסיקת הוצאות שכן לא היה כל שינוי בעמדתם. כעולה מתגובת המשיבים מיום 26.9.2004, עומדים הם על כך כי המאחז נבנה שלא כדין וכי יש עילה בדין לפנותו. המסקנה שונה לכאורה לגבי סוג הטענות השני של העותרים, הנוגע לקיום ההליך עצמו כדין. בעניין זה נראה כי המשיבים לא הפריכו את הטענה כי היו פגמים בהליך עצמו שכן כל התייחסותם היתה כי במסגרת הפינוי העתידי, "יעמדו כמובן לעותרים זכויותיהם כולל זכות שימוע כקבוע בדין". יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי העותרים הרימו את הנטל המוטל עליהם כי הלכה למעשה קיבלו הם את הסעד שביקשו בעתירה בעניין זה, שכן כל שהוצהר בעמדת המשיבים – בגינה נתבקשה המחיקה מטעם העותרים – הוא כי המשיבים יפעלו על פי הדין בכל פינוי שיעשה. במצב דברים זה, לא מצאתי מקום לפסיקת הוצאות לטובת העותרים ומכאן שיש לדחות הבקשה שבפני.