בג"ץ 8306/02 יהונתן אלמליח נ. מדינת ישראל

נגד העורר אשר הועמד לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב נטען, כי בשלושה מועדים בחודשים מרץ ואפריל 2002, הוא סחר בסם מסוכן כאשר מכר לסוכנת משטרה כ-11 גרם הירואין ו-9 גרם קוקאין. בית משפט השלום דחה את בקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, לאחר שסבר כי ספק אם די בתשתית הראיות שבידיה כדי לבסס את הרשעתו. השקפה זו על דיותן של הראיות, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי אשר דן בעררה של המשיבה. הוא מצא כי השילוב שבין עדותה של הסוכנת, מסירת הסם שרכשה לידיהם של מפעיליה, ועדותה המפורטת על הקורות אותה, די בהם כדי לענות על דרישת ה"ראיות לכאורה" בשלב זה של ההליכים. באשר לטענת ההדחה שיוחסה לסוכנת, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי בטענה זו אין ממש, הואיל והעורר הכחיש בחקירתו כי מכר סמים לסוכנת, וממילא גם לא יתכן שהודח על ידה.

בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד א' שמחוני, חזר בפני על גרסת שולחו הטוען לחפותו, וכן חזרה ועלתה מפיו הטענה לפיה גם אם נכונה גרסת הסוכנת שהעורר מכר לה סמים, הוא עשה זאת לאחר שהיא חזרה והפצירה בו, ולא הרפתה ממנו עד שהסכים לספק לה את מבוקשה. לבסוף נטען, כי העורר שוחרר לאחר הדיון בבית משפט השלום, ושב ונעצר לאחר חמישה ימים, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה אין מחזירים למעצר אדם שהילך חופשי ולא חזר לחטוא.

במחלוקת שנפלה בין שתי הערכאות אשר קדמו לי, דעתי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי. כאמור, הכחיש העורר את גרסת הסוכנת לפיה מכר לה סם. אך על פני הדברים נראה כי גרסה זו תתקשה לעמוד במבחן הביקורת, וזאת לנוכח העובדה כי קיימת ראיה נוספת מפיה של עדה אשר קשה לייחס לה כוונה להפליל את העורר. כוונתי לתומר שמואלי, חברתו לחיים של העורר, אשר שמעה את הסוכנת פונה אליו ומביעה את רצונה לרכוש סמים, והיא אף ראתה את השניים מסתודדים מספר פעמים באחד מחדרי הדירה. גרסה אחרונה זו משתלבת היטב עם תיאורה של הסוכנת את תהליך רכישת הסם, כפי שהדבר מצא ביטוי בהודעתה מיום 18.3.2002, וכן בשתי הודעות נוספות אשר נרשמו מפיה בתחילת חודש אפריל 2002.

התמונה המצטיירת היא איפוא, כי החשד שדבק בעורר נראה לכאורה מבוסס, והרי בנסיבות אלה קמה נגדו חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. על-פי השקפת הפסיקה, ככלל, יש לעצור נאשמים העוסקים בהפצתו של נגע הסם על כל דרגיהם, למעט מקרים חריגים, ואינני סבור שעניינו של העורר נמנה על חריגים אלה. זאת ועוד, אכן, בדרך כלל אין בית המשפט נוהג להורות על מעצרו של נאשם ששוחרר, אך גם כלל זה אינו בבחינת כלל בל יעבור. החלטתו של בית משפט השלום לשחרר את העורר הייתה שגויה, ובמקום לאפשר למשיבה להביא את טענותיה במסגרת ערר בפני בית המשפט המחוזי, החליט בית המשפט לשחרר את העורר למעצר בית, אשר גם הוא הסתיים לאחר 24 שעות. דא עקא, וכפי שהדברים משתקפים בשלב זה מהראיות, עניין לנו עם מי שגלומה בו סכנה לציבור אם יהלך חופשי ודווקא באותו תחום של עבריינות נגדו קידשה החברה בישראל מלחמה. איזון נכון בין החובה להגן על הציבור מחד, וזכותו של אדם לחרות מאידך, חייבה במקרה זה להעדיף את האינטרס הציבורי, וכך נהג בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.