בג"ץ 8338/12 אנטון בסיר נ. דהוד בציר

השופט

י' דנציגר:

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי ולמתן צו ביניים כנגד בית הדין הכנסייתי הלטיני בירושלים, בית הדין הכנסייתי הלטיני לערעורים בירושלים והפטריארך הלטיני הירושלמי (להלן: המשיבים 11-9 ) ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הכנסייתי הלטיני בירושלים מיום 7.4.2011, לפיו חלקה מס' 8 גוש 30283 מאדמות בית צפאפא בירושלים (להלן: המקרקעין ) אינה חלק מנכסי עזבונו של המנוח אבראהים בסיר ז"ל (להלן: המנוח ), אביהם של העותר ושל המשיבים 1 ו-4.

1.

העותר הגיש ביום 23.7.2012 תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים כנגד המשיבים 7-1. הנתבעים בתביעה הינם שני אחיו של העותר, המשיבים 1 ו-4, ובני משפחותיהם (המשיבים 2 ו-3 הם אשתו ובנו של המשיב 1, המשיבים 7-5 הם בניו של המשיב 4). כמו כן צורף כנתבע רשם המקרקעין (המשיב 8). עניינה של התביעה בחלוקת זכויות העותר והמשיבים 7-1 במקרקעין האמורים. מהעתירה ונספחיה עולה כי טענתו העיקרית של העותר במסגרת התביעה בבית המשפט לענייני משפחה הינה כי בני המשפחה הגיעו להסכמה בדבר חלוקת המקרקעין בשנת 1992, במסגרת ההליך למתן צו ירושה שהתקיים בבית הדין הכנסייתי. נטען כי בהתאם להסכמת הצדדים שויך החלק המערבי של המקרקעין לעותר. עוד נטען כי המשיבים 7-1 פעלו בניגוד להסכמת הצדדים ומאחורי גבו של העותר, תוך ביצוע מעשי זיוף ומרמה, על מנת לקבל היתרי בנייה למבנה בחלק המערבי של המקרקעין ואף החלו בעבודות בנייה בשטח. לפיכך טען העותר בתביעתו כי קיים חשש שיקבעו בשטח עובדות בלתי הפיכות שישללו לחלוטין את זכות הקניין הנטענת של העותר במקרקעין.

2.

בד בבד הגיש העותר לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן צו מניעה זמני להורות למשיבים 7-1 להימנע מביצוע כל פעולה במקרקעין, לרבות פעולות בנייה וחפירה. בית המשפט לענייני משפחה (השופטת א' בן דור ליבל ) נעתר לבקשה במעמד צד אחד ביום 23.7.2012, אולם לאחר שהוגשו תגובות המשיבים 7-1 ולאחר שהתקיימו שני דיונים במעמד הצדדים במסגרתם נחקרו על תצהיריהם, נדחתה הבקשה למתן צו מניעה בהחלטה מיום 4.11.2012. בית המשפט קבע כי מתגובת המשיבים התברר שביום 7.4.2011 ניתן פסק דין בבית הדין הכנסייתי שקובע כי המקרקעין אינם נכללים בנכסי העיזבון. לפיכך נקבע כי כל עוד עומד פסק הדין של בית הדין הכנסייתי על כנו, אין לעותר לכאורה זכויות במקרקעין והוא יתקשה מאד להוכיח קיומן של זכויות כאלה. עוד נקבע כי העותר השתהה בפנייתו לבית המשפט, באשר דבר קיומו של ייפוי הכוח המזויף לכאורה התגלה לו כבר בשנת 2002 ודבר קיומן של עבודות הבנייה במקרקעין התגלה לו בחודש ינואר 2012. כפועל יוצא נקבע כי העותר לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש למתן צו מניעה.

3.

העותר הגיש ביום 18.11.2012 לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה לדחות את הבקשה לצו מניעה. למחרת, ביום 19.11.2012, הגיש העותר את העתירה דנן. מעיון בעתירה ובבקשת רשות הערעור (שצורפה כנספח לעתירה) עולה כי הטענות העובדתיות והמשפטיות שנטענות בהן זהות, אם כי במסגרת העתירה דנן הוסיף העותר פרק שנוגע למישור הסמכויות של בית משפט זה ביחס לבתי הדין הכנסייתיים. מכתב העתירה עולה כי העותר מודע היטב להלכה המושרשת בפסיקת בית המשפט העליון בנוגע לעילות ההתערבות המצומצמות בהחלטות ובפסקי דין של בתי הדין הדתיים, אולם לטענתו מדובר במקרה חריג שזועק להתערבותו של בית משפט זה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף מפאת קיומו של סעד חלופי וקיומם של הליכים תלויים ועומדים בבתי המשפט השונים. מכתב העתירה ומנספחיה עולה שבין הצדדים התנהלו בעבר - וכנראה מתנהלים גם כיום - הליכים בבית הדין הכנסייתי שבמרכזם טענותיהם בנוגע לנכסי העיזבון ובהם גם המקרקעין האמורים. במסגרת הליכים אלו ניתן פסק הדין מיום 7.4.2011 (דהיינו, לפני למעלה משנה וחצי) אשר מחריג את המקרקעין מנכסי העיזבון. בנוסף בבית המשפט לענייני משפחה תלויה ועומדת התביעה שהגיש העותר בדבר זכויותיו במקרקעין שבמחלוקת ובמקביל תלויה ועומדת בקשת רשות הערעור בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, כאשר שלוש ערכאות שונות עוסקות בסכסוך שהתגלע בין העותר לבין המשיבים 7-1 בעניין המקרקעין, אשר בבסיסו הינו סכסוך

עובדתי , אין שום הצדקה שבית משפט זה – בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – יתערב בהליכים בשלב זה. על העותר למצות את טענותיו וזכויותיו בערכאות המוסמכות בטרם יפנה לבית משפט זה. לאחר שיסתיימו ההליכים השונים, וככל שתהיה לעותר עילה לעתור לבית משפט זה, שעריו של בית המשפט פתוחים תמיד.

סוף דבר, העתירה נדחית על הסף.