פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
8387/12
לפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט נ' סולברג
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול ירושלים
2. פלונית
3. בית הדין הרבני האזורי ירושלים
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
עו"ד אביטל חורף
פסק-דין
השופט
י' דנציגר:
לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי המכוונת כנגד החלטה שנתן בית הדין הרבני הגדול ביום 7.11.2012 בה התנה את הדיון בבקשת רשות הערעור שהגיש העותר בתנאים.
1.
העותר הגיש כנגד המשיבה 2 (להלן: המשיבה ) כתב תביעה בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים במסגרתו עתר לחייבה בקבלת גט. העותר טוען כי בית הדין האזורי למד בפתח הדיון הראשון שהתקיים כי קיימת הסכמה בין הצדדים ומשכך נמנע מלאפשר לעותר לטעון ולהוכיח את עילות החיוב בגט. העותר טוען כי היו אלה הסכמות שהתגבשו במסגרת משא ומתן בין הצדדים וכי בית הדין הרבני האיזורי לא היה מוסמך לראות בהן כהסכמה לקבלת גט והיה עליו לאפשר לו לטעון להוכחת העילות. העותר טוען כי הסתבר לו שבבית הדין הרבני האזורי התפתח נוהג לפיו אם בית הדין מתרשם כי ישנה הסכמה כלשהי בין הצדדים הוא לא מאפשר להם לטעון להוכחת עילות החיוב בגט ועוצמתן ומחייבם בניהול משא ומתן. העותר טוען כי בית הדין האזורי חייב אותו לנהל משא ומתן עם המשיבה וממשיך לסרב לאפשר לו לטעון לגופם של דברים באופן המונע את יומו בבית הדין. לאור זאת, הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. לאחר קבלת תשובת המשיבה קבע בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 7.11.2012 כי הוא "יענה לבקשה למתן רשות ערעור" אם המבקש יפקיד, תוך 15 ימים, ערבות כספית או בנקאית בסך 50,000 ש"ח ויחתום על התחייבות לקיים כל החלטה ופסק דין שינתן על ידי בית הדין הרבני הגדול.
2.
בתמצית יאמר כי העותר טוען שהצבת התנאים הנ"ל על ידי בית הדין הרבני הגדול לשם קיום דיון בבקשת רשות הערעור אינה סבירה, פוגעת בזכויותיו באופן לא מידתי ומדובר בקביעת תנאים לא חוקית.
3.
דין העתירה להידחות על הסף. תקנה קל"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג קובעת כי "בית הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות". מעבר לכך, כבר נפסק כי לבתי הדין הרבניים סמכות טבועה לקבוע את סדרי הדיון לפניהם כחלק מסמכות העזר הדרושה להם למילוי תפקידם [ראו למשל: בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו , פ"ד מח(2) 491 (1994)]. אכן, השימוש בסמכות זו צריך שיעשה במידתיות ובאופן המתחשב בזכויותיו של בעל דין [השוו: בג"ץ 4358/93 צוק נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מח(4) 563 (1994)], ובכלל זאת אף זכות הגישה לערכאות. ברם, איננו סבורים כי הסכומים שנקבעו לערבות ולהתחייבות על ידי בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו הנ"ל אינם סבירים באופן קיצוני או כי הם פוגעים באופן לא מדתי בזכויותיו של העותר. למעלה מכך, העותר מבקש כי בית משפט זה יתערב בהחלטת ביניים דיונית של בית דין דתי. בית משפט זה אינו נוטה להתערב בסדרי הדין של בתי הדין הרבניים אלא במקרים חריגים [ראו למשל: בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האיזורי חיפה , פ"ד לח(1) 673 (1984)]. מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים.
4.
באשר לדרישה כי המבקש יחתום על התחייבות לפיה הוא מתחייב לכבד כל החלטה ופסק דין שינתן על ידי בית הדין הרבני הגדול; ברי כי אין זה מקובל להתנות מתן רשות ערעור בתנאי מסוג זה. יחד עם זאת, איננו רואים להידרש לתנאי זה בשלב הנוכחי, שכן אין הוא מונע דיון והכרעה בבקשת רשות הערעור. טענותיו של העותר באשר לחוקיות התנאי שמורות לו והוא רשאי לנקוט בכל צעד משפטי על פי דין לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, ככל שתתקיים לכך עילה שבדין.
5.
אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. משלא התבקשה תגובה איננו עושים צו להוצאות.
ניתן היום, ו' בכסלו התשע"ג (20.11.2012).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט