בג"ץ 8397/00 מרעב ראיד נ. מדינת ישראל

על פי הנטען בכתב האישום שהוגש נגד העורר ואחר (אבי ג'רסי), היה זה האחרון אמור להביא לעורר אישה כדי שיקיים עמה יחסי מין, ובתמורה הוא יתן לג'רסי מגבר למכונית.

באחד הימים הגיע ג'רסי לדירה בה שהה העורר, ועל פי טענת המשיבה, השקה ג'רסי את אותה אישה במשקאות חריפים, והגיש לה סיגריה שהכילה סם. ובעוד האישה שוכבת מטושטשת, ביצעו בה העורר וג'רסי מעשים מגונים והעורר גם בעל אותה.

בגין כל אלה הובאו העורר וג'רסי לדין, באשמת ביצוען של מספר עבירות; קשירת קשר לבצע פשע, אינוס בצוותא, שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה ומעשים מגונים.

ראיות המשיבה מתבססות על עדותה של המתלוננת, דברים שנרשמו מפיהם של העורר וג'רסי, וכן על עדותם של עדי ראיה שנכחו במקום. בית המשפט המחוזי, שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים קבע כי בידי המאשימה ראיות לכאורה שיהיה בהן די לבסס הרשעה. בית המשפט הוסיף כי עקב נסיבות האירוע מתקיימת עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

כשהוסיף בית המשפט לכל אלה את העובדה כי לעורר עבר פלילי, הגיע למסקנה שעל מנת להגן על הציבור והמתלוננת, ראוי לעצור את העורר ולא להסתפק בחלופת מעצר.

כאן המקום להדגיש, כי המתלוננת מוכרת לשירותי הבריאות כמי שסובלת מתהליך סכיזופרני מתמשך, ועל כן ניצולה של אישה סוג זה לצורך קיום יחסי מין, הוא מעשה חמור ומחפיר. אך על פי העובדות הניטענות בכתב האישום, נראה שגם המשיבה מתייחסת לאבי ג'רסי כעבריין העיקרי בתיק זה, הואיל והכל מסכימים, כי בין העורר לאותה אישה לא היתה היכרות מוקדמת. חרף האמור, משהוגש ערר לבית המשפט העליון על מעצרו של ג'רסי, הוחלט לשחררו לחלופת מעצר. כבוד השופטת ד' דורנר סברה כי קיים ספק אם אמנם ידע ג'רסי על היותה של המתלוננת חולת נפש, ולנוכח מצב זה סברה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

בא כוח העורר סבור כי יש לנהוג בעניינו של שולחו, כפי שנהגו עם ג'רסי, שאם לא כן ימצא שולחו מופלה לרעה, חרף העובדה שחלקו בפרשה קטן יותר.

בא כוח המשיבה, עו"ד קרשן, הסכים עם הטענה כי החלטה המותירה את העורר במעצר, יש בה מידה מסויימת של אפליה, אך הוא גם סבר שלעניין זה יש הצדקה, משום שהעורר ידע על מצבה הנפשי המעורער של המתלוננת, והוא גם בעל עבר פלילי, בניגוד לג'רסי שעברו נקי. עו"ד קרשן סבור, כי גם אם תהיה מידה מסויימת של אפליה, השמירה על שלום הציבור מצדיק זאת, ועל כן ביקש לדחות את הערר.

עיינתי בחומר הראיות שהגישה לי המשיבה, ואני שותף לדעתה כי בידיה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי לבסס את העבירות המיוחסות הן לעורר והן לג'רסי. יותר מכך, חומרתן של העבירות היא מופלגת, ולנוכח העובדה שלעורר יש הרשעות לא מועטות, ראוי היה לעצור אותו עד תום ההליכים או לפחות עד לסיום עדותה של המתלוננת. אך משהוחלט על ידי מותב אחר של בית המשפט זה להסתפק בחלופת מעצר, נדמה כי החלטה המותירה את העורר במעצר תהיה בלתי צודקת. כאמור התרשמותי היא שחלקו של העורר במעשה קטן יותר, ויהיה זה בלתי סביר להותירו במעצר, כאשר העבריין העיקרי, מהלך חופשי.

מכאן החלטתי לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר בתנאים של חלופת מעצר. תנאי השחרור יקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, והעורר ישהה במעצר עד שימלא אחר תנאי השחרור שיקבעו.