בג"ץ 8437/21 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופטת ע' ברון:

1.

בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת, שאינה מיוצגת, כי יבוטל פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול ) מיום 13.10.2021. בגדרו של פסק הדין נדחה ערעור שהגישה העותרת על החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין האזורי ) מיום 30.11.2020, שם נדחתה תביעה שהגישה העותרת לתשלום כתובתה. בעתירה מבוקש כי הדיון יוחזר לבית הדין הגדול כדי שידון מחדש בתשלום הכתובה.

ביסוד העתירה עומד הסכם פשרה שבו התקשרו העותרת ובעלה לשעבר (להלן: הגרוש ) לפני כעשור, ושקיבל תוקף של פסק דין ביום 26.5.2011 בבית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 54401-01-11; להלן: הסכם הפשרה ). על פי האמור בו, הסכם הפשרה נועד לסיים את הסכסוך הרכושי בין הצדדים בעקבות הגירושין; ובין היתר נקבע בו כי " הצדדים מקבלים הצעת ביהמ"ש ואשר על כן, בנוסף לסכום של 265,000 ש"ח, ישלם הבעל לאישה סך נוסף של 230,000 ש"ח, סכום המבטא יישום הצעת ביהמ"ש ". עוד הובהר בהסכם הפשרה, כי " להסרת ספק, הסכומים האמורים ממירים את מזונות האישה והאישה תצהיר כי היא מוותרת על מזונותיה ועל כתובתה בכפוף לסידור גט והחל מהיום ". העותרת והגרוש הצהירו לפרוטוקול כי הם מסכימים להסכם הפשרה, וכאמור ניתן לו תוקף של פסק דין. מתעודת גירושין שצורפה לעתירה עולה כי ביום 14.6.2015 נכתב ונמסר הגט, ובאותו יום נרשמו הגירושין.

2.

מפסק דינו של בית הדין הגדול עולה כי חרף האמור בהסכם הפשרה – ביום 9.1.2020 העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי " על נושא הכתובה ופיצויים הקשורים לעניין הגירושין "; ויצוין כי כתב התביעה לא צורף כנספח לעתירה. במהלך דיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 29.11.2020 התברר כי מדובר בתביעה כספית בגין הפרה נטענת של הסכם הפשרה. בהחלטתו מיום 30.11.2021 קבע בית הדין האזורי כי " אין מקום לתביעה זו בפנינו. וככל שהאישה מסתמכת על פסקי דין בערכאות אחרות, עליה להפנות את בקשותיה לשם " (יצוין כי החלטת בית הדין האזורי לא צורפה לעתירה, ואולם היא צוטטה בפסק דינו של בית הדין הגדול).

העותרת הגישה ערעור על החלטה זו, שנדחה על הסף בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום 13.10.2021. נקבע כי בית הדין האזורי נעדר סמכות לדון בתביעה להפרת הסכם שאושר בבית משפט אזרחי; כי העותרת הגישה תביעות רבות בערכאות אזרחיות להפרת הסכם, להגדלת מזונות ועוד, שנדחו כולן; כי התביעה לבית הדין האזורי הוגשה בשיהוי ניכר של כחמש שנים, באופן שמצביע על "חוסר כנות"; וכי מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה שהעותרת אמנם ויתרה על כתובתה בשנת 2011, כטענת הגרוש. לנוכח כל האמור דחה בית הדין הגדול את הערעור, וחזר על הקביעה שלפיה ככל שלעותרת טענות על אי תשלום סכומים מכוח הסכם הפשרה – עליה לפנות בנדון לערכאה המתאימה.

3.

בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי יבוטל פסק דינו של בית הדין הגדול מחמת טעויות שנפלו בו. היא סבורה כי על הגרוש לשלם לה את כתובתה, מאחר שדרש להתגרש מסיבה שאינה מוצדקת. העותרת מוסיפה וטוענת כי הגרוש הוליך שולל את בית הדין הגדול ב"טענה הזויה" שלפיה העותרת ויתרה על הכתובה; והיא מבקשת להציג את הסכם הפשרה כהוכחה לכך שהגרוש הטעה וסילף עובדות. עוד נטען כי בית הדין הגדול טעה בכך שלא התייחס לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 29.11.2020; ולגרסת העותרת, מהפרוטוקול עולה כי בית הדין האזורי ציין שאם הגרוש לא שילם לה את כתובתה, עליה לפנות להוצאה לפועל. לבסוף נטען כי יש להתייחס לעתירתה כאל "מקרה חריג עליו נשענת העותרת להמשך קיומה".

4.

לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו למסקנה כי דינה להידחות על הסף. ראשית יצוין כי העותרת לא צירפה את הגרוש כמשיב לעתירתה, ודי בכך כדי להביא לדחייתה. שנית, וכפי שיפורט להלן, העתירה אף אינה מגלה כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבות בהכרעותיהם תיעשה אך במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו, מני רבים: בג"ץ 4842/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים , פסקה 5 (13.7.2021); בג"ץ 2163/21 פלונית נ' פלוני , פסקה 4 (4.4.2021)). בענייננו, לא עלה בידי העותרת להצביע על פגם כלשהו שנפל בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים המצדיק התערבות. מקובלת עלינו הקביעה שלפיה אין בסמכותו של בית הדין האזורי לדון בתביעתה של העותרת לתשלום כתובתה וסכומים אחרים, וזאת לנוכח הסכם הפשרה שבו התקשרו הצדדים ושקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה. כפי שכבר הובהר לעותרת, ככל שהגרוש לא שילם לה את הסכומים המגיעים לה לפי הסכם הפשרה – באפשרותה לנקוט בהליך אזרחי מתאים.

5.

התוצאה היא שהעתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.