בג"ץ 8456/01 פלוני נ. מדינת ישראל

העותר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בכמה וכמה אישומים שעניינם ייבוא נשק ומסירת החזקה בו לזולת שלא על-פי דין, הובלת נשק שלא כדין ועוד עבירות הנגזרות מעבירות אלו והנלוות אליהן. בהליכים אלה מבקשת המדינה לחסות על ראיות מסויימות, ולעניין זה אף הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תעודה בחתימתו של שר הביטחון בתוקף סמכותו לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- ( פקודת הראיות ). העתירה שלפניי עניינה הוא בבקשת העותר כי אסיר את החיסיון ששר הביטחון הורה עליו, ואוסיף ואורה כי אותן ראיות אשר חוסות תחת תעודת החיסיון ייגלו לעיניו.

מסתבר כי העותר הודה בהאשמות המיוחסות לו, בכולן ובחלקן, ובאת-כוחו תבקש לשכנע את בית-המשפט כי אותן הודעות-הודאות אינן עומדות בתנאי החוק לקבלתן כראיות קבילות במשפטו של העותר. לשם כך מבקשת היא להסיר את החיסיון מן הראיות החוסות עתה בצל החיסיון.

קראתי את הטיעונים בכתב שהעלתה עו"ד רובינסון בשמו של העותר, והוספתי ושמעתי מפיה השלמות טיעונים על-פה. לבקשתה אף שמעתי מפיה דברים במעמד צד אחד. כן שמעתי טיעונים מפי באת-כוח המדינה, עו"ד דבורה חן. כמקובל בעניינים כענייננו, הוספתי ועיינתי - במעמד המדינה בלבד - במסמכים המחוסים, עיון אשר לווה בהסברים לחיסוי.

כפי שנקבע לא אחת (ראו, למשל, בש"פ 6392/97 - בלביסי , פ"ד נא(5) 176, 180-179; ע"פ 889/96 - מאזריב , פ"ד נא(1) 433, 463), שומה עליי להכריע בשתי שאלות: האם גילויין של הראיות החסויות עלול לפגוע בביטחון המדינה (פרשת מאזריב , 462; פרשת בלביסי , 182), ושתיים, ובו עיקר: האם אי גילויין של הראיות עלול לפגוע בזכותו של הנאשם למשפט הוגן. בחנתי את הראיות החסויות על-פי שני מבחנים אלה. העותר טוען לשלוש סדרות של מסמכים, ואלו הן: אחת, דו"חות "סודיים" אשר הוגשו לנשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לעניין מניעת פגישתו של העותר עם בא-כוחו; שתיים, חומר חקירה הקשור, על-פי טענת המבקש, למדובב; שלוש, נוהלי שירות הביטחון הכללי הקשורים, על-פי טענת המבקש, למניעת שינה מנחקרים.

אשר לשתי הסדרות הראשונות של הראיות החסויות, עיינתי בכתובים ושוכנעתי כי עניינן דורש כי יחסו אמנם בצילה של תעודת חיסיון מטעמי ביטחון המדינה. זאת, חוץ מארבעה יוצאים שהודעתי עליהם לנציגת המדינה, וזאת תעשה לגילויים לבאת-כוח העותר. להסרת ספקות אוסיף, כי כתובים אלה שהסרתי את החיסיון מעליהם הינם בעלי חשיבות משנית גרידא, ואולם סברתי כי גם כך עליי לחייב את המדינה כאשר חייבתיה. חוץ מגילוי זה שוכנעתי כי גילויו של החומר החסוי עלול לפגוע בביטחון המדינה, ואולם בעיקר שוכנעתי כי גילויו לעותר לא יהיה בו כדי להועיל לו בטיעוניו בבית-המשפט. אדגיש, כפי שהודגש בפרשות מזאריב ו בלביסי , כי נתתי דעתי לנאמר בפרשת בלביסי (שם, 179) ש"תחנת המוצא ותחנת הסיום בנושא החיסיון הוא הצורך בעשיית צדק לנאשם, בקיומו של משפט הוגן. הגינות היא אמת המידה וצדק הוא המבחן. הם אשר יקבעו בשאלת החיסיון, ועל פיהם יוכרע דין. עיקר הוא עשיית משפט צדק לנאשם, שמירת זכותו למשפט הוגן, ופגיעה באלו תחייב מעצמה הסרת החיסיון". שיוויתי הנחיה זו נגד עיניי והגעתי למסקנה כי הגנתו של העותר לא תיפגע כהוא זה באי גילויים של המסמכים החסויים מפניו.

אשר לסדרת המסמכים השלישית, זו הסדרה שעניינה טענת המבקש בדבר נוהלי מניעת שינה, אדחה את טענת העותר בשלושה אלה: ראשית לכל, נראה לי כי נהלים אלה - הנסבים על משך החקירה - כשהם לעצמם, אינם כלל רלבנטיים לענייננו. שנית, בדקתי את הצורך בדיקה ונמצא לי כי חקירתו של העותר לא חרגה מן הנהלים. שלישית, העותר יודע ידוע היטב מתי נחקר וכמה נחקר, ואין מונע אותו מהעלות טיעונים ראויים לעניין זה לפני בית-המשפט.

דבר אחרון. בהסתמכה על דברים שאמרה חברתי השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 3373/99 - מנבר , ביקשה באת-כוח העותר כי תעודת החיסיון תפורט ביתר כפי שהוחלט בפרשת מנבר . באת-כוח המדינה הסבירה כי שתי הפרשיות שונות הן, אך במכתבה אל באת-כוח העותר מיום 30 באוקטובר 2001 נעתרה לבקשתה של עו"ד רובינסון, ולו בחלקה, והוסיפה פירוט על הנאמר בתעודת החיסיון כפי שחתם עליה שר הביטחון. גם פירוט זה אין די בו לדעת באת-כוחו של העותר, ובשמיעה שהייתה במעמד צד אחד הסכימה באת-כוח המדינה לפירוט נוסף של חומר הראיות החסויות. פירוט זה תמסור עו"ד חן במישרין לעו"ד רובינסון.

ועוד זאת: עיקרי הדברים שכתבתי הסברתי לעו"ד רובינסון על-פה ואף השבתי לשאלות מסויימות ששאלה אותי. אין בדבר, כמובן, כדי לגרוע מדברים שכתבתי לעיל.