בג"ץ 8460/05 מיכאל נוימן נ. המפקח על הביטוח

1.לפני בקשה לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בסעיף מס' 3 לחוזר ביטוח מס' 2005-1-28 לפיו רק מי שהוא בעל רישיון "סוכן-תאגיד" כמשמעו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 יוכל לעשות שימוש במילים "סוכנות ביטוח" בשמו. העותר הוא סוכן ביטוח מורשה, אשר מפעיל עסק בשם "יוזמה סוכנות לביטוח" מזה 15 שנים. העותר צפה פגיעה קשה בעסקו נוכח העדר רישיון סוכן תאגיד, שיחייב את העותר לשנות את שם עסקו. כשבוע לפני הדיון שהיה קבוע בתיק, הודיע המשיב על החלטתו שלא להכניס את הסעיף האמור לתוקף. לאור זאת ביקשו הצדדים כי העתירה תימחק, וכך נעשה.

2.העותר ביקש כי ייפסקו לו הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם. לטענתו, תוצאתה המעשית של העתירה היא קבלתה, כמבוקש על ידו. כן נטען כי העותר מיצה הליכיו קודם הגשת העתירה, וכי העתירה היא זו שהביאה לשינוי ההחלטה. לעניין ההוצאות נטען כי העותר הוציא סך 1,828 ₪ בגין אגרה ועלויות הגשת העתירה, ועוד 52,954 ₪ שכר טרחת עורך דין, אשר שולם במלואו ומראש. העותר אף הציג קבלות מטעם בא כוחו לעניין החיובים האמורים.

3.המשיב הסכים למעשה כי יש לפסוק הוצאות לטובת המערער, שכן העותר קיבל את מבוקשו. כן הסכים לפסיקת הסכום הנזכר של 1,828 ₪. יריעת המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם יש לפסוק לעותר את מלוא שכר הטרחה ששילם הגם שההליך למעשה כלל לא התנהל, שכן לא התקיימו דיונים כלשהם והוגש רק כתב עתירה, וזאת לאור החלטתי בבג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא (טרם פורסמה, להלן עניין תנובה ). המשיב טען לעניין זה, כי לא צורף הסכם שכר הטרחה ומכאן שהתשלום הינו גלובאלי ולא ברורים מרכיביו; כי העתירה עצמה קצרה יחסית ולא מורכבת וכי ההליך התייתר ללא כל דיון. אשר על כן, נתבקש להפחית הסכום הנפסק. בהמשך הגיש העותר בקשה להגשת תגובה, שאני מקבלה. בתגובתו טען העותר כי הכנת העתירה דרשה זמן והכנה, וכי העובדה ששילם את מלוא שכר הטרחה, ושמדובר בהוצאה סבירה על מנת לזכות בעתירה, היא החשובה, ולא השאלה האם התקיים מלוא ההליך בגינו שולם הסכום. העובדה שנחסכו לבא כוח העותר הוצאות שונות על ידי כך שהעתירה נמחקה, אינה מעניינו של המשיב, משעה שהעותר שילם את הסכום.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. אכן, מוסכם על הצדדים כי מן הראוי שייפסקו הוצאות לטובת העותר בהליך. כן מוסכם, בהמשך להחלטתי בבג"ץ 891/05, כי ככל שההוצאות היו ריאליות וראויות להליך, מן הדין לשלמן. לפיכך, בכל הנוגע להוצאות כתיבת העתירה, הגשתה, והאגרה בגינה, יהא על המשיב לשלם את הוצאות העותר. אולם, אין על המשיב לשאת בכל הוצאה שיוציא בעל הדין באשר היא, וזאת גם במקום בו נפסקות כנגד המשיב הוצאות. בהחלטתי בעניין בג"ץ 891/05 נתתי דעתי לסוגיה זו, עת ציינתי (בפסקה 19) כי "אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין...". לא כל הוצאה שיוציא הזוכה בהוצאות דינה שיפוי. ההוצאות צריכות אמנם להיות ריאליות, אולם במקביל עליהן להיות סבירות, הכרחיות ומידתיות להליך. על רקע זה יש לבחון המקרה דנן. אכן, באי צירוף הסכם שכר הטרחה יש קושי במתן מענה לקושי שהציב המשיב לעניין השאלה עבור מה שולם סכום זה. נראה – וכך עולה למעשה מעמדת העותר – כי שכר הטרחה ששולם בהליך זה היה גלובאלי במובן זה שכלל את עלות ניהול ההליך כולו. עם זאת, ההליך עצמו נסתיים בשלב מוקדם יחסית בלא קיום דיון או צורך בהגשת תגובות נוספות. ממילא יש ליתן לעניין זה ביטוי בשיעור ההוצאות שנפסק לזכותו של בעל הדין שזכה. זאת ועוד: לא התרשמתי כי מדובר בעתירה מורכבת מן הרגיל.

5.על רקע זה אני פוסק כדלקמן: המשיב ישא בהוצאות העותר בסך 1,828 ₪ בגין האגרה והוצאות הגשת העתירה. כן ישא בשכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ₪.