בג"ץ 8479/99 התאחדות ענף הקולנוע בישראל נ. הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו

ב בית המשפט העליון

דנג"ץ 8479/99

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

העותרות : 1. התאחדות ענף הקולנוע בישראל

2.גלובוס גרופ בתי קולנוע (1983) בע"מ

3.תיאטראות ישראל בע"מ

4.אורות המפרץ בע"מ

5.דאלי 2000 בע"מ

6.חברת בתי קולנוע רחובות בע"מ

7.רוגל בתי קולנוע בע"מ

8.קולנוע עצמון בע"מ

9.תעשיות מרמת בע"מ

נגד

המשיבים : 1. הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו

2.שר החינוך התרבות והספורט

3. שר האוצר

4.הוצאת עיתון הארץ בע"מ

5.הצפה עתון יומי בע"מ

6.נובוסטי ניידלי בע"מ

עתירה לקי ום דיון נוסף בפסק דינו של בית

המשפט העליון בבג"ץ 5439/98 ובבג"ץ 5526/98

מיום 14.11.99 שניתן ע"י כבוד המשנה לנשיא,

השופט ש' לוין, והשופטים: מ' חשין, ד' דורנר

בשם העותרות: עו"ד שאול שרצר

בשם המשיבה מס' 1: עו"ד יאיר עשהאל

בשם המשיבים מס' 2 ו3-: עו"ד מלכיאל בלס

פסק-דין

1.עם הקמתה של הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, וכניסתה של הפרסומת המסחרית בטלויזיה, קבע חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן1990- (להלן: החוק), מנגנון פיצוי לעיתונים ובתי קולנוע אשר יינזקו עקב השינוי האמור בשוק הפרסום. על פי סעיף 104(ב) לחוק, הרשות תשלם מענק שנתי לעתון יומי ולבית קולנוע שהכנסותיהם מפרסומת קטנו בשל שידורי הפרסומת בטלויזיה. סעיף 104(ג) לחוק קובע את המנגנון על פיו יקבעו הזכאים למענק. המענק ישולם מתוך יתרת התגמולים שתיוותר למועצה לאחר כיסוי הוצאותיה (סעיף 105(א) לחוק). סכום המענק יקבע אחת לשנה על ידי מועצת הרשות השניה (סעיף 105(ב) לחוק). החוק אינו קובע מהן אמות מידה לקביעת גובה המענק. במידה וסכום המענק נמוך מסך הפסדי הזכאים, יזכה כל אחד מהם לחלק מהמענק שהוא כחלקו היחסי מסך ההפסדים. סעיף 106 לחוק קובע כי הסדר תשלום המענק יוגבל לשלוש שנים.

2.בשנתיים הראשונות (1994-1995) היה נמוך סכום המענק מסך הפסדי הזכאים. לפיכך זכו הזכאים לפיצוי רק בגין חלק מהפסדיהם. בשנה השלישית (1996) התהפכו היוצרות. סכום המענק היה גבוה מסך ההפסדים. בעתירה נשוא דיון נוסף זה (בג"ץ 5562/98) שאוחדה עם עתירה נוספת (בג"ץ 5439/98), נטען כי דרך קביעת המענקים ושיעורם, אינה עומדת בכללי המשפט המנהלי. כמו כן, נדונה הטענה כי מיתרת המענק אשר לא נוצלה בשנה השלישית, יש לפצות את הזכאים על אותם הפסדים שלא זכו לפיצוי בגינם, בשנתיים הראשונות.

3.בית המשפט (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, כבוד השופט מ' חשין, כבוד השופטת ד' דורנר) בפסק דין מיום 14.11.99, דחה את העתירה. פסק הדין עוסק בעיקר בשאלת הפיצוי בגין הפסדי השנתיים הראשונות, מתוך מענק השנה השלישית. נקבע כי מתוך כלל הוראות החוק עולה כי הסדר הפיצוי הינו בעל אופי שנתי. כל מענק שנתי עומד בפני עצמו ולא ניתן להעביר חובות או זכאויות משנה לשנה. תקנה 11 לתקנות הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (מענק פיצויים), התשנ"ה - 1995 (להלן: התקנות) קובעת הסדר מיוחד לפיו, אם פחת סכום המענק ששולם בפועל מסכום המענק השנתי, תועבר היתרה לשנת המענק הבאה (סעיף קטן א'). כמו כן, "לאחר ששילמה הרשות כל מענק" תועבר מרבית היתרה לאוצר המדינה (סעיף קטן ב'). בפסק הדין נדונה פרשנות הדיבור "לאחר ששילמה... כל מענק". בית המשפט קבע כי בעוד שתקנה 11(א) עוסקת בשנתיים הראשונות, עוסקת תקנה 11(ב) בשנה השלישית. לפיכך, ולאור מבנה הפיצוי השנתי שקובע החוק והתכליות בבסיסו, יש לפרש את הדיבור האמור כחל רק על מענק השנה השלישית. אין לפרשו גם על "חובות" הרשות מהשנתיים הראשונות. לפיכך, אין להעביר את ההפרש שנוצר בשנה השלישית לשם כיסוי אותו חלק בנזקי העותרים שלא זכו לפיצוי בגינו בשנתיים הראשונות.

4.בפסק דין זה מבקשות העותרות דיון נוסף. העותרות טוענות כי פסק הדין אינו עוסק כלל בטענות שהועלו בעתירתן. פסק הדין עוסק בעיקר בשאלות שהועלו בבג"ץ 5439/98, שהדיון בו אוחד עם התיק נשוא עתירה זו. עיקר טענת העותרות לא נגעה לשאלת "העברת ההפסדים", אלא לגובה סכומי המענקים שנקבעו בשנתיים הראשונות. העותרות טענו כי על הרשות ליתן פרטים מלאים אודות הקריטריונים שעל בסיסן הקצתה את סכומי המענק. לטענתן הסכומים שהוקצו נמוכים ביותר וזאת בהתייחס לסך כל התמלוגים להן זכתה הרשות. הרשות העדיפה להקצות כספים אלה למטרות אחרות, כגון פרעון הלוואות. לפיכך טוענות העותרות כי נושא זה הינו בעל חשיבות עליונה, ומשלא זכה כלל להתייחסות בית המשפט, יש בכך משום הלכה הפוכה להלכות שנפסקו בנוגע לסבירות התנהגות רשות ציבורית. מן הראוי לציין, כי זאת עתירתן השניה של העותרות בעניין זה. עתירתן הראשונה (בג"ץ 5027/97) נמחקה לאור הסדר אליו הגיעו הצדדים לגבי המידע שתמסור הרשות לעותרות, בנוגע לדרך קביעת המענקים. העתירה, נשוא דיון נוסף זה, הוגשה לאור טענת העותרות כי אין די במסמכים שהעבירה להם הרשות.

5.המשיבה 1 (הרשות השניה), בתגובתה לעתירה, טוענת כי אין בטענת העותרות כי בית המשפט לא התמודד בפסק דינו עם טענותיה כדי לגבש עילה לדיון נוסף. ראשית , טוענת המשיבה 1, העותרות אינן מפרטות כיצד עשוי הדיון בשאלה שלא נדונה לטענתם, כדי לשנות את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין. שנית , שאלת אי פירוט המידע וגילויו הוכרעה בעתירה הראשונה ולפיכך לא עמדה היא שוב לדיון והכרעה. שלישית , טוענת המשיבה, כי בית המשפט התייחס לטענות העותרת כאשר קבע כי "אפשר ראוי היה שהרשות הייתה מקציבה בשתי שנות-המענק הראשונות סכומי-מענק גבוהים מאלה שהקציבה. ואולם, משלא עלתה טענה מעין-זו במועדה, שוב לא ניתן להעלותה כיום, לאחר תום שלוש שנות-המענק".

6.המשיב 2 (שר החינוך התרבות והספורט) והמשיב 3 (שר האוצר) בתגובתם טוענים גם הם כי אין לקיים דיון נוסף. הם חוזרים על חלק מהטענות בתגובת המשיבה 1, ומוסיפים כי בית המשפט אינו חייב להתייחס לכל טענה וטענה המוזכרת בכתבי בית הדין המוגשים לו. בכל מקרה, טוענים המשיבים 2 ו3-, לא נקבעה בעניינו כל הלכה חדשה בתחום המשפט המינהלי כפי שטוענים המערערים, ולפיכך אין עילה לקיומו של דיון נוסף.

7.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין עתירה זו להידחות. סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע כי תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא כי "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש.. מקום לדיון נוסף". טענתה של העותרת אינה מופנית כלפי הלכה חדשה שהתקבלה בפסק הדין, ואשר נדרש בה דיון מחודש. בית המשפט לא קבע כלל הלכה חדשה, בכל הנוגע להתנהגות הרשות על פי כללי המשפט המנהלי. טענתה מופנית רק לכך שבית המשפט לא עסק בפסק דינו בטענות חשובות שהעלתה בעתירה. עם זאת, דיון נוסף אינו ערעור נוסף. גם אם טעה בית המשפט בעשותו כן - ואין בדעתי להכריע בסוגיה זו - איך בכך, בנסיבות המקרה, עילה לקיים דיון נוסף. זאת ועוד: הן מן האמור בסיפא של פסק הדין והן מניתוח גדרי שיקול דעתה של המשיבה מס' 1, לעניין הפעלת סמכותה לקבוע את גובה המענק, עולה כי אין הכרח להסיק כי הטענות שהעלו העותרות אכן לא נדונו. מטעמים אלו דינה של העתירה להידחות.

העותרות תשאנה בהוצאות המשיבה מס' 1 בסך 5,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבים 2 ו3- בסך 5000 ש"ח.