בג"ץ 8486/00 סמיר ג'נאמה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, לעצור את העוררים עד תום ההליכים בת"פ 5052/99. העובדות הדרושות לעניין הן אלו:

בחודש אוקטובר 1985, הורשעו העוררים בבית המשפט המחוזי בחיפה בשורה של עבירות חמורות, ובמרכזן עבירות של חטיפה ורצח של הנער דני כץ ז"ל. בעקבות הרשעתם הושתו על כל אחד מהעוררים עונש של מאסר עולם ועוד 27 שנים.

בחודש שבט תשנ"ט (פברואר 1999), הורה נשיא בית המשפט העליון על קיומו של משפט חוזר, שייערך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאחר שהשתכנע כי "צירוף העילות, הנסיבות והתשתית הראייתית כולה, מוליכים יחד לאפשרות ממשית כי למבקשים נגרם עיוות דין; מוליכים הם יחדיו למסקנה, כי קיים אותו הפוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט - אותו "משקל סגולי" הנדרש, בין היתר, לשם החלטה על קיומו של משפט חוזר ..." (סעיף 74 של ההחלטה ב- מ"ח 7926/99 , תקדין עליון, כרך 99(1), 1265).

הואיל והעוררים נשאו אותה עת בעונשי המאסר שגזר בית המשפט המחוזי בחיפה, הוסיף והורה כב' הנשיא: "עד כמה שמי מהמבקשים אינו נתון במאסר בגין עניין אחר, הם יהיו נתונים במעצר עד תום ההליכים, אלא אם כן בית המשפט המחוזי יחליט אחרת".

בעקבות ההחלטה לקיים משפט חוזר, פנו העוררים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב וביקשו לשחררם ממעצרם, אך בקשתם נדחתה, הואיל ובית המשפט סבר כי אף שלא קיים חשש שהעוררים ישפיעו על עדים, כי הראיות מבוססות על הודאתם במשטרה, קיים חשש "לביטחון הציבור בשים לב לחומרת העבירות ואופיין". בית המשפט הוסיף, כי קיים גם חשש שהעוררים ימלטו מאימת הדין.

2.עד להחלטה לקיים משפט חוזר, כבר נשאו העוררים במאסר של 15 שנים, ולעניין זה נתן בית המשפט העליון (כב' השופטת ד' דורנר) משקל, כאשר הוא דן בערר שהגישו העוררים 1, 2 ו- 3 על החלטתו של בית המשפט המחוזי (בש"פ 2074/99). כב' השופטת דורנר קבעה, שבנסיבותיו החריגות של מקרה זה, כאשר העוררים כבר נשאו בעונש מאסר ממושך, לא ישימים הכללים בהם עושים בתי המשפט שימוש בבואם לבחון בקשה למעצר עד תום ההליכים. כוונת הדברים לכך, שהתנהגותם של העוררים בשנים הרבות שחלפו מאז הורשעו והחלו לשאת בעונשם, יש בה כדי ללמד שלא מתקיימים בעניינם שתיים מהסוגיות המטרידות את בית המשפט בבואו להחליט אם לעצור נאשם - סכנתו לביטחון הציבור או היחיד, והחשש להימלטות מאימת הדין. בית המשפט הוסיף וקבע, תוך שהוא מאזכר את הוראותיהם של סעיפים 61 ו62- של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, כי אם מכוח מצוות המחוקק מצווים הכל להקפיד שמעצרו של נאשם לא יעלה על 9 חודשים, בכפוף לסמכות הקבועה בסעיף 62, מקל וחומר שיש להקפיד בעניינו של מי שהיה עצור במשך שנים כה רבות, כמו העוררים שבפנינו.

לנוכח כל אלה, הורתה כב' השופטת דורנר לשחרר את העוררים בערובה ובתנאים מגבילים.

3.בראשית חודש זה, החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בסופו של משפט זוטא שהתקיים בפניו, לקבל אמרות שנרשמו מפיהם של העוררים, וכן דו"חות על שחזור והצבעה, כראיות קבילות. בכך ראתה המשיבה משום "שינוי נסיבות מהותי מבחינת סיכויי ההרשעה של העוררים", היכול להניעם להימלט ולסכל את המשכו של ההליך הפלילי, ועל-כן פנתה לבית משפט קמא ועתרה לשוב ולעצור את העוררים.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ר' לבהר-שרון), הגדירה את השאלה העומדת לדיון כך: "האם אכן נשתנו הנסיבות במידה כזו המצדיקה להורות על החזרת המשיבים למעצר", ועל- שאלה זו השיבה בחיוב. על-פי השקפתה, ההחלטה במשפט הזוטא מהווה שינוי מהותי ביותר, הואיל והיא מחזקת את "הראיות לכאורה" עליהן מתבססת גרסת המשיבה, ומגבירה את הסיכוי להביא להרשעה.

השופטת הייתה ערה כמובן לתקופה הממושכת בה שהו העוררים בכלא, ולעובדה שמאז החלו להינתן להם חופשות, וגם מששוחררו בערבות, לא נמצאו מפרים את האמון שניתן בהם. אך השופטת גם סברה, כי עניין זה לבדו אין בו כדי למנוע את מעצרם מחדש, לנוכח העובדה ששאלת כשרותן של ההודאות, עניין שתפס מקום מרכזי בהחלטה לקיים משפט חוזר, הוכרעה לחובתם. בית משפט קמא היה בדעה, כי לאחר ההחלטה במשפט הזוטא, גבר הסיכוי להרשעת העוררים מחדש, ועניין זה עלול להיות כרוך בהימלטותם של העוררים, אם יינתן להם להוסיף ולהלך חופשי.

לנוכח כל אלה, הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העוררים, ובכך עוסק הערר שבפני.

4.ערר זה בדין יסודו. עתירתה של המשיבה בפני בית המשפט המחוזי הייתה כפולה: עיון חוזר בהחלטה שדחתה את הבקשה למעצרם של העוררים 1, 2 ו3- עד לתום ההליכים, ומתן הוראה לעצור את משיב 4 וכן את אחמד קוזלי (נאשם מס' 1 בכתב האישום) הנושאים עתה בעונשי מאסר בגין עניין אחר.

מכוח האמור בסעיף 52(א) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996-, רשאי צד לפנות בבקשה לעיון חוזר בהתקיים אלה: נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר ממתן ההחלטה.

"ההחלטה" שבית המשפט המחוזי נתבקש לעיין בה, היא זו שניתנה על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 2074/99, בה הוחלט לשחרר את העוררים ממעצרם. כאמור, גישתה של כב' השופטת דורנר בהחלטתה הייתה, שמרגע שנקבע כי יש לקיים משפט חוזר, הפכו הראיות שעמדו ביסוד ההרשעה בבית המשפט המחוזי בחיפה ל"ראיות לכאורה" להוכחת האשמה, היינו, ראיות שיש בהן סיכוי סביר להוביל להרשעה. מטבע הדברים, היה בית המשפט ער לקיומן של הודאות העוררים, ואפילו לאפשרות שההודאות תתקבלנה כראיות כשרות, למרות הטענות שנטענו או נרמזו ביחס לפסלותן. אך כפי שבכל מקרה אחר אין זה ברור מאליו כי יש לעצור כל מי שהודה בחקירתו במעשה שיוחס לו, וצריך לבחון את מסוכנותו של האדם, קיומה של עילת מעצר, ואפשרות לעשות שימוש בחלופה אחרת, כך נהג בית המשפט גם במקרה הנוכחי.

הראיות שבידי המשיבה כנגד העוררים הן נכבדות ביותר, ומותר להניח שלו היינו מצויים בתחילתו של ההליך המקורי, עתירתה של המשיבה למעצר עד תום ההליכים הייתה במקומה, וזאת לנוכח השילוב של חומרתם המופלגת של המעשים שיוחסו לעוררים, והמסוכנות הנובעת מהם לביטחון הצבור. אך מה שהיה נכון בשעתו, שוב אינו ברור מאליו עתה, וזו הייתה הסיבה שהובילה להחלטה לשחררם. מתוך החלטתה של כב' השופטת דורנר, בחרתי לחזור ולהדגיש את שני עניינים שלא נס ליחם מאז ניתנה אותה החלטה.

אא.המחוקק ביקש לקיים מעקב ובקרה אחר מעצרו של נאשם, ועל כן הגביל את זמן המעצר לתשעה חודשים מאז הוגש כתב האישום. הארכתה של תקופה זו נמסרה לשופט של בית המשפט העליון, וגם אז במגבלה שהמעצר לא יעלה בכל פעם על תשעים ימים.

הוראה זו נועדה לקיים את האיזון הנכון בין הצורך לשמור על חירותו של אדם להלך חופשי, לצורך לקיים בירור של האישום המיוחס לו. ואם כך הוא המצב לגבי מי שנעצר לתקופה של תשעה חודשים, מקל וחומר שיש לנהוג כך בעוררים, שהרי אם אלה יזוכו בדינם, המסקנה הבלתי נמנעת תהיה כי הם שהו ב"כליאת השווא" במשך 15 שנים.

בב.מסוכנותו של נאשם המובא לדין, נלמדת, בין היתר, מעברו ומחומרת המעשים המיוחסים לו; וגם בתחום זה מצבם של העוררים שונה, הואיל וקיומה של מסוכנות בעניינם צריכה להיבחן לאור התנהגותם בשנים הרבות שחלפו מאז שנכלאו. אין בידי המשיבה ראייה שתצביע על סטיות כל שהן שביצעו העוררים בתחום זה, אדרבא, כשלוש שנים לפני שחרורם של העוררים בהוראת בית המשפט העליון, הם כבר הוכרו כמי שיכולים לצאת לחופשות אף כי בתנאים מגבילים, והם גם יצאו לחופשות בפועל, ולא נמצאו מפרים את האמון שניתן בהם. והרי יש בכך כדי לתמוך בשתיים מטענות העוררים, האחת, שלא נשקפת מהם עוד סכנה לביטחון הציבור, והאחרת, שהחשש להימלטותם מן הדין, סבירותו נמוכה.

אכן, לא ניתן להתעלם מכך, שההחלטה במשפט הזוטא, מהווה, מנקודת ראותה של התביעה, צעד חשוב בדרך להוכחת אשמתם של העוררים. אך נדמה, שהאיזון מחייב להצביע גם על כך, שקבילותה של הודייה לחוד ומשקלה לחוד. לשלב הזה, בחינת מהימנותן של ההודאות כראיות עליהן ניתן לבסס הרשעה, טרם הגיע בית המשפט, כפי שהוא גם לא הגיע לשלב שבו יהיה אמור לבחון אם יש ראיות חיזוק להודאות העוררים, ועל כן אינני שותף לדעה בדבר היווצרותו של אותו "שינוי מהותי", המצדיק חזרה מההחלטה המקורית לשחרר את העוררים.

באשר לטענה האומרת כי לאור התוצאה במשפט הזוטא, עלולים העוררים להימלט מאימת הדין, ניתן להשיב, ובאותה מידה של שכנוע, כי אותו מניע אמור היה לפעם בהם, וביתר שאת, בעת שיצאו לחופשות, ובטרם הוחלט על קיומו של משפט חוזר, ועובדה שהם לא נהגו כך.

העולה מכל האמור הוא, שגם אם חל שינוי מסוים בנסיבות מאז ניתנה ההחלטה במשפט זוטא, אין הוא מן הסוג המחייב החלטה לעצור את העוררים. ומכאן התוצאה שאני מקבל את הערר, ומבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. על העוררים ימשיכו לחול בתקופת היותם משוחררים, התנאים והמגבלות שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט העליון מיום יח' בניסן תשנ"ט - 4.4.99.