בג"ץ 8511/05 עואטף מקבול נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

1.בפני בקשה לפסיקת הוצאות. עניינה של העתירה בבקשת העותרת, שעל פי הנטען היא אחות במקצועה, שיוענק לה רשיון כניסה ועבודה בישראל וכרטיס מגנטי. ביום 26.5.05 החליטו המשיבים לדחות את הבקשה. ביום 14.8.05 פנתה באת כוח העותרת בעניין זה למחלקת בג"צ, בהליך של קדם בג"צ, והודיע להם שאם לא תקבל תשובתם תוך שבועיים תאלץ לנקוט הליכים משפטיים. משלא התקבלה תשובה התוך מועד זה, הגישה העותרת ביום 7.9.05 את עתירתה. ביום 26.9.05, אושרה בקשתה.

2.לטענת העותרת, היא מיצתה את כל ההליכים בפני המשיבים בטרם הגישה את עתירתה, ומבוקשה ניתן לה רק בעקבות עתירתה. המשיבים טוענים כי בעתירתה, לא הצביע העותרת על כל זכות אישית או אחרת כלשהי המחייבת את התרת כניסתה לישראל לצורך עבודה. די היה בכך כדי לדחות את עתירתה על הסף. יתרה מכך, לטענת המשיב, התמונה המצטיירת לכאורה מקריאת העתירה, לפיה כביכול מאז שנת 2001, הוא המועד האחרון בו הוענקה לה רישיונות כניסה ועבודה בישראל, נמנעה כניסתה לישראל לצורך עבודתה היא תמונה שאינה משקפת את המציאות לאשורה. לפי מידע שנמסר בעניין זה למשיב מלשכת היועץ המשפטי באזור יהודה ושומרון נמסר כי לאור התנגדות גורמי הביטחון להעניק לעותרת רשיון כניסה ועבודה לישראל וכרטיס מגנטי, הוחלט, על מנת שלא לפגוע בפרנסתה, להעניק לה היתרים מיוחדים אשר יאפשרו את כניסתה לעבודה לישראל. ואכן, על פי הנתונים שבידי היועץ המשפטי, בין השנים 2003-2005, ואף במקביל למועד בו הוגשה העתירה, היו ברשות העותרת היתרי כניסה לישראל אשר נתנו לה כמעט ברצף במהלך שנים אלו. לטענת המשיב, בנסיבות המקרה דנן, מקום שמלכתחילה לעותרת אין זכות קנויה לקבלת הסעד שהתבקש על ידה, וכן שבמהלך השנים ואף במקביל לעתירה היו בידיה היתרי כניסה מיוחדים לישראל לצורך תעסוקה, ספק אם היה צידוק בהגשת העתירה. זאת ועוד, לטענת המשיב, מקום בו העותרים אינם פורשים בפני בית המשפט את כל התשתית העובדתית הרלבנטית בעניינם, יש לדחות את בקשתם להוצאות. לבסוף טוען המשיב כי נוכח טיב ההליך של מתן היתרי כניסה לישראל, הרי שמטבע הדברים סוגיה זו נבחנת מחדש מעת לעת, ועל כן אין לומר שעצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו להעניק לעותר את הסעד המבוקש.

3.לאחר שעיינתי בעתירה ובטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. יוער, כי הגעתי למסקנה זו, למרות שאין דין היתרי כניסה מיוחדים לדין קבלת רשיון כניסה לעבודה בישראל וכרטיס מגנטי. כפי שמציין המשיב, אגב תשובתו, התירי כניסה מיוחדים מאובחנים מהיתר כניסה רגיל לישראל בכך שהם אינם תקפים בתקופות בהן מוטל סגר על האזור. כמו כן, אין בטענה לפיה סוגיית מתן התרי כניסה לישראל נבחנת מעת לעת כדי לדחות את טענת העותרת כי מבוקשה בעניין זה ניתן לה רק בעקבות עתירתה. זאת ועוד, אף השיקול לפיו לעותרת אין זכות קנויה להיתר כניסה לישראל, אינה מכרעת בעיני וספק אם יש ליתן לה משקל. למרות האמור, אין בידי להיעתר לבקשת העותרת לפסיקת הוצאות. הטעם העיקרי לדחיית בקשת העותרת נעוץ בכך שהיא הזדרזה להגיש את העתירה מבלי למצות את האפשרות לקבל את הסעד באמצעות הליך קדם בג"ץ. שבועיים ימים אינו יכול לחשב כפרק זמן סביר על מנת לטפל בעניינה של העותרת. כך באופן כללי, וכך במיוחד בנסיבות המקרה דנן, שעה שמתגובת המשיב עולה כי העותרת עבדה באופן סדיר (למעט מקרים חריגים) במקום עבודתה בישראל על סמך התרים מיוחדים שהונפקו לה. בנסיבות אלה, לא ברור מדוע אצה לעותרת הדרך והיא בחרה שלא להמתין פרק זמן סביר עד מיצוי ההליכים המקדמיים להגשת העתירה. עוד אוסיף, שיש ממש בטענת המשיב לפיה עיון בעתירה שהוגשה על ידי העותרת, אכן עלול להוביל למסקנה השגויה כאילו נמנעה מהעותרת הכניסה לישראל מאז שנת 2001. אין בעתירה התייחסות, אפילו לא ברמז, לכך שהעותרת מצוידת בהתירי כניסה מיוחדים אשר אפשרו את המשך עבודתה, כמעט באופן סדיר לחלוטין, לכל אורך התקופה בה נטען שלא הוענק לה כרטיס מגנטי. אף פגם זה בהתנהלות העותרת מעיב על בקשתה לפסיקת הוצאות, ופועל נגד העתרות לבקשה שבפני.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית.